סילביה פלאת' הייתה משוררת ששמה קץ לחייה כשהייתה בת שלושים. אם הייתה רואה את הסרט שעשו עליה, יש לי תחושה שהיא הייתה בוחרת לסיים את חייה עוד קודם, או בעצם אולי לצאת למסע נקמה סטייל אומה ב-"קיל ביל" ולקטול את כל מי שנתן ידו להפקת הסרט המשמים הזה.
הראשונים במסע ההרג הם בהחלט המפיקים, ובמקרה זה המפיקות: אליסון אוון ושרון (היא משלנו) הראל. למה? כי התסריטאי שנשכר על ידם, ג'ון בראונלו, מודה בין השורות במונולוג שנתן לתקשורת, שניסה להוציא תחת ידיו גרסה שלא תעצבן אף אחד ולא תגרד שום צלקות ישנות, ובעיקר תשביע את רצון הבוסים. אבל מה שקורה כשמנסים לרכך סיפור שנגמר עם ראש של אישה בתוך תנור, הוא סרט משעמם מאד, או לחילופין פרסומת למנקה תנורים. הוא, מטבע הדברים, בחר באפשרות הראשונה.
בתסריט של "סילביה" לא באמת קורה שום דבר, ובדחיסה לפסקה אחת הוא נראה ככה: סילביה פלאת' מתאהבת במשורר הצעיר והמוכשר טד יוז. שניהם ביחד מתנסים לסירוגין בקשיי כתיבה וקשיי זוגיות. בין קושי לקושי הם זורקים באוויר כמה שורות יפות משירים, עושים ילד, ואחר כך עוד אחד, ואז הוא בוגד. היא מסכנה. היא מסכנה יותר. היא מסכנה ממש. הוא מודיע לה שלא יחזור אליה כי זוגתו החדשה בהריון. היא בתגובה דוחפת את הראש לתנור. סוף.
כמו שזה נשמע ככה זה נראה, רק הרבה יותר ארוך והרבה הרבה יותר מייגע. לקריסטין ג'פס, הבמאית הניו-זילנדית, לא נשאר סיכוי להוציא משהו סביר מתסריט כזה. שום איכות צילום או בימוי לא יכולה לפצות על תסריט שבמקום להיכנס למסע בנבכי הנפש המוטרפת של העלמה פלאת' מעדיף להעמיס עלינו ערמות של סצנות איטיות שאין בהן תוכן של ממש. פניה היפות של גווינת' פאלטרו מעולם לא נראו מיוסרות כל כך.
קיל סילביה
ואכן, הבאים בתור במסע הקטל של פלאת' הנוקמת הם זוג הגיבורים התמימים, אבל מי אמר שתמימות היא ערובה לחיים ארוכים. לחלוטין שלא באשמתם לוהקו גווינת' פאלטרו ודניאל קרייג לתפקיד צמד המשוררים האוהבים. הם לא עשו כלום, הם פשוט היו שם, והם אפילו עושים עבודה לא רעה. פאלטרו שברירית וסדוקה כנדרש, קרייג ענוג וסקסי במידה. רק שבמסע של "קיל סילביה" אף אחד לא ראוי לרחמים, ובעצם...
רק על אדם אחד הייתי ממליצה לפלאת', לו אכן יצאה מקברה, בכל זאת לחשוב פעמיים לפני שהיא מורידה לו את הביצה. סר מייקל גמבון, בתפקיד השכן המבוגר והחביב, הוא נקודת אור קטנה ומלבבת במועקה הכללית הרובצת על המסך. זאת לא הפעם הראשונה שסיר גמבון מאיר (ומעיר) את הבד בנוכחותו רבת הרושם. מדובר בשחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה מכובד ומוערך שלזכותו נזקפים תפקידים בלא מעט סרטים נחשבים: "גוספורד פארק" (רוברט אלטמן), "סליפי הולו" (טים ברטון), "גירסת בראונינג" (מייק פיגיס) וגם "הארי פוטר והאסיר מאזקבן" (אלפונסו קוארון), שם הוא מגלם בקסם רב את ראש בית הספר לקוסמות, פרופסור דמבלדור. גם ב"סילביה", בכל פעם שהופיעה דמותו, הצליחו עפעפיי להילחם בכבדות שאפפה אותם, ועל כך נתונה לו תודתי העמוקה.
בקומוניקט שניתן לצופים מצוטט התסריטאי בראונלו כשהוא מדבר על השירים של פלאת': "מצאתי משמעות ביוגרפית בכל שורה בכל שיר", הוא כותב, "שיריה המאוחרים של סילביה הם מסמך עירום של הפסיכודרמה של חייה ומסבירים את מעשיה במהלך השנה האחרונה של חייה, כולל הסוף הטרגי". הבגדים שבראונלו זרק על אותם מסמכים עירומים שהוא מדבר עליהם נראים מכיסא הצופה כמו דובון צה"לי + אפוד קרמי מלא, והם לא מותירים אפילו חריץ קטנטן להציץ אל תוך נפשה המיוסרת של סילביה פלאת', נפש שהוליכה אותה לנסות לאפות את פדחתה בתנור. אם יש חיים אחרי המוות, צפו לנקמתה. תוכלו לזהות אותה לפי הדובון