שלומם סטנדרטי

יש בדיחה עתיקה על קהל של ג'אז, שהוא מוחא כפיים לא בסוף שיר, אלא כשהלהקה עוברת ממקצב שלושה-רבעים לשבע-שמיניות. נראה לי שרובו הגדול של הקהל הרב שרואה את Third World Loveבסיבוב ההופעות הנוכחי בארץ, הוא לא קהל כזה.אבל מה זה לעזאזל ג'אז? מה ששומעים יאפים עם ג'יפים בהופעת מועדון תוך כדי לעיסת סטייק? מה ששומעים בשנתם זקנים מנמנמים בהופעה במוזיאון תל אביב? מה ששומעים ילדים מחוצ'קנים בג'אז באוזן? המילה הזאת איבדה מזמן את היכולת להכיל את כל מה שמייחסים לה, ואולי טוב שכך. הגיע הזמן לרענן את המותג ואת התפיסה - אז כן, Third World Loveהם חבורה של ג'אזיסטים, זה בטוח. אבישי כהן (חצוצרה) שעובד בניו יורק, עומר אביטל (בס) שחזר מניו יורק והשתקע כאן בשנים האחרונות, יונתן אבישי (פסנתר) שגר בכפר אי שם בצרפת, ודניאל פרידמן (תופים) הניו יורקי הכי ישראלי שיש.

אז מה בעצם הם עושים בדיסק החדש, "אבנים"? משהו שמזכיר שמה של פיצוציה תל אביבית אחת ז"ל: "מה אתה רוצה - יש". יש אפריקאי, יש גרוב, יש מלודי, יש ערבי, יש קלאסי, יש קאריבי, יש ממיילס עד מועדון ה-Smalls הניו-יורקי, ביתם בזמנו של פרידמן, כהן ואביטל. ובהיעדר תחליף ראוי אורזים את כל זה במילה שחוקה ואומללה - ג'אז. היופי באלבום, הוא שהכל מופיע במינונים מאוד מדויקים ותוך הקפדה על עירבול טוב טוב. התוצאה לוקחת כל קטע למקום אחר. אם הקטע השלישי, "Judith” של דניאל פרידמן, בא לרקוד, אז "אבנים" הבא אחריו, הוא מעין שיר ערש, להיט רדיו פוטנציאלי, עם נגינתו המערסלת של אבישי על פסנתר רודס, ושירה שמזכירה את אביתר בנאי במבטא צרפתי קליל.

לפני כמה שנים, אותה ג'מעה הייתה נצפית בהופעות בגדה השמאלית. מקסימום בקמלוט. תמיד היה סביבם הייפ, אבל הגלים לא חצו את גבולות פורום הג'אז של וואלה!. "אבנים" הוא האלבום השני של ת'ירד, והוא מלווה בטור בן שלוש עשרה הופעות בארץ, ובסיבוב אירופאי באוקטובר. מסתבר שלהתבגר זה לא תמיד דבר רע. נראה שהם הבינו שבשביל להגיע רחוק, הם צריכים יותר מלהרשים בסולואים מטורפים. להרשים קומץ מעריצים זה כבר לא זה. יש תחושה שנעשתה פה החלטה מודעת להתחבר לקהל הרחב יותר וללכת איתו, ולפי ההופעה בג'ה פן בשבוע שעבר, אז הם מקבלים כמויות של אהבה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעת ג'אז, שבה כל הקהל יודע את מילות השירים, רוקד, שר ומוחא כפיים. בקצב של השיר, לא אחרי סולואים. לא זכור לי גם מקרה בו ראיתי הרכב ג'אז מקומי שמתנהג כמו להקה מקצועית – נותן שואו על הבמה ויודע מה להגיד בין השירים. ומה תגידו על העובדה שהם חיממו (בהצלחה מרובה כך מעידים נוכחים במקום) הופעה של שוטי הנבואה באומן 17? ימות המשיח. העובדה שאנשי TWL מושכים לעולמם קהל שהיה אדיש אליו, היא בגדר שליחות מבורכת בעיניי. לא שמי שראה הופעה שלהם ילך מחר לקנות דיסק של מיילס דייויס, אבל את "אבנים" אולי כן – ויופי לו.

גם מבחינה הפקתית ההרכב לוקח את העסק כמה צעדים קדימה. אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שהרכב בז'אנר מוציא שני אלבומים מהוקצעים, שעומדת מאחוריהם המון עבודה רצינית משותפת, שירה מוקפדת וגם אריזה לא רעה בכלל. צרפו לזה את העובדה שקליפ (!) לשיר "אבנים" צפוי לעלות בקרוב בערוץ 24 וקיבלתם מיני מהפכה. האלבום נשמע ונראה כמו מוצר ראוי ולא נעים להגיד, לא מקומי. אבישי כהן (שכולם מכירים את הסולו המשובח שלו בחמש עשרה דקות לאספ אמדורסקי אבל אולי לא ידעו מי אחראי לו), שתמיד היה מבטיח, סוף סוף יוצא החוצה. עומר אביטל, שתמיד היה מחובר מאוד לעצמו, אבל לא תמיד לעולם, עשה קפיצה משמעותית ויונתן אבישי, שעד היום הוקלט במעט מדי דיסקים ("אולארצ'יק ג'אז" הוא אחד הבודדים שמישהו שמע עליו) מקבל את הספוט לו הוא ראוי.
Third World Love (לכתוב את השם זה עוד תענוג לעומת ההגייה) כמו הרבה הרכבים טובים, עובדים יותר טוב בהופעה מאשר באלבום, וזה לא שהדיסק רע, להיפך.

*Third World Love, "Avanim" (אן.אם.סי)