הבנתי שאלי ומריאנו עובדים על פיילוט לבי.בי.סי פריים

ההרגשה האיומה ששום דבר לא יהיה שוב אותו הדבר ליוותה אותי מאז אותו יום ארור שבו שעשועון הידוענים (האנונימיים לרוב עבור מי שלא מתמצא באורי שטרקים של אנגליה) "שוטינג סטארז" של ויק ריבס ובוב מורטימר נטש את המרקע. אלא שמסתבר שההחלטה לשבור את הטלוויזיה שלי עם מחבת כאות מחאה היתה מעט נמהרת, שכן האנשים הנחמדים בבי.בי.סי פריים, שמודעים לצורך של אנשים מסוימים למנה שבועית של ריבס ומורטימר, התחילו לשדר מדי ליל שישי (בשעה 24:30) תוכנית אחרת, משובחת לא פחות, של השניים.

מזל שהטחתי בטלוויזיה מחבת עשויה מגומי. את הטריק הזה, רבותי, למדתי מריבס ומורטימר. לפעמים נדמה שכל מה שחסר ליצפאן בשביל להיות מצחיק זה מחבת מפלסטיק (אבל רוב הזמן לא).

לסדרה הנוכחית של אלי ומריאנו (גם קצת הומור אבסורדי למדתי משני החבר'לך - יפה, אה?) קוראים "באנג, באנג, ריבס ומורטימר". הפעם לא מדובר בשעשועון, אלא בתוכנית מערכונים עם פינות קבועות ודמויות קבועות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, בהנחה שאתם נוטים להתאהב במנחי תוכניות אירוח שלבושים כמו ליצנים, מדברים כמו אבי גרייניק מחקה ילדה ביישנית בגן ושואלים את האורחים שלהם (שהגדולה מכולם היתה שינייד אוקונור שנראתה מבוהלת מהסיטואציה כאילו מינימום צמחה לה צמה סינית) שאלות בסגנון: "האם אחרי הופעה אתה הולך הביתה ומביא חירבון ארוך ומרגיע?".

עוד פאלטה נאה של דמויות אהובות אפשר למצוא בפינת "המועדון" - סדרה דוקומנטרית בהמשכים שעוקבת אחרי מלחמת ההישרדות של מועדון הלילה הרביעי הכי טוב בעיר האל (עיר שהזמר של הביוטיפול סאות הוא אחד מבניה המוצלחים!) - כמו גם בפינה "כיף כיף כיף" שעוקבת אחרי מעלליהם של שני הומלסים שנורא נהנים למצוא דברים בזבל, בייחוד אם הם מוצאים קרטון בגודל טבעי של בריאן אדאמס, דבר שכל אדם היה מאושר למצוא. ול"חמישיה הקאמרית" אנשים קוראים סאטירה חברתית!