השמש זורחת לו מהפדחת

עשרה קבין של כשרון כתיבה ירדו לעולם. אחד שמר הקדוש-ברוך-הוא לעצמו, שיהיה במה לכתוב את התורה. את התשעה הנותרים הוא שלח בדואר רשום הישר אל ביתו של יהודי טוב אחד, צ'רלי קאופמן שמו.
ישב הצ'ארלי באפלולית חדרו בלוס אנג'לס וכתב. בהתחלה כתב פרקים לסיטקום, ואחר כך לכמה סדרות טלוויזיה. בין לבין כתב תסריט מקורי על מפעיל בובות-על חוט שמתחיל לעבוד במשרד שנמצא בקומה השבע וחצי, ומוצא שם חור דרכו אפשר לגלוש אל תוך תודעתו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. וירא אלוהים כי טוב. ויראו בהוליווד כי טוב. ויהי אור.

התסריט של "להיות ג'ון מלקוביץ'" הקפיץ את קאופמן בבת אחת ממעמד של עוד כותב פשוט למשרתו של סופר הסתם של הוליווד. מכאן, מטבע הדברים, הייתה דרכו קלה יותר. הוא חדל לבזבז את כשרונו על דיאלוגים טלוויזיוניים לכל המשפחה והתחיל לייצר תסריטים לקולנוע. "המין האנושי", "וידויו של מוח מסוכן", ו-"אדפטיישן", הכילו כולם את הטוויסט הלא ריאליסטי שהפך לסימן ההיכר בעבודותיו של צ'רלי קאופמן. ב-2004, כלומר השנה, משליך עלינו היהודי קאופמן יצירה חדשה, בעיניי יצירתו הטובה ביותר עד כה: "שמש נצחית בראש צלול", בבימויו של מישל גונדרי הצרפתי. התרגום העברי לשם הסרט עושה עוול נוראי לשורה מתוך פואמה של אלכסנדר פופ, אבל לך תתרגם פואמות לשפת הקודש בלי לצאת טמבל.

הסיפור בקצרה: ג'ואל באריש (ג'ים קארי) נוכח לדעת שקלמנטיין (קייט וינסלט), חברתו מזה שנתיים, בחרה לסיים את מערכת היחסים המתדרדרת שלהם במחיקת כל הזיכרונות הקשורים בו ממוחה. היא אפילו לא מזהה אותו. האפשרות למחיקת הזיכרון, מגלה ג'ואל, מתאפשרת בעזרתה האדיבה של ד"ר מירזוויאק (טום ווילקינסון) וחברת "לקונה", המתמחה במחיקת זיכרונות כואבים ממוחותיהם של הפציינטים שלה.

צ'רלי קאופמן הוא סיוטו של כל תסריטאי מתחיל. הרי הסיכוי לייצר משהו דומה או לפחות מתקרב לרמתו של מעבד התמלילים המוכשר הזה הוא אפסי. לא קיים. נדה. כמו בכל תסריט שלו, גם כאן יש בסיס לא ריאליסטי שגורר אחריו עלילה שלמה, תפורה ומהודקת כמו חליפת חלל אטומה. אלא שב"שמש נצחית" ניכרת התפתחות נוספת בכתיבה: הסרט מרגש. בניגוד לכל הסרטים הקודמים מבית היוצר הקאופמני, שהרטיטו בעיקר את החלק האינטלקטואלי במוחי הקודח, בסרט הזה יש שילוב של חוסר ריאליזם עם דרמה אמיתית ונוגעת ללב, שמרטיטה, איך לא, את נימי הלב.

מה היה אם יכולנו באמת למחוק אנשים מזיכרוננו? את האקס המיתולוגי. את ההיא ששברה לך את הלב בגיל 18 ומאז אתה מחפש את הרסיסים בכל גברת שעוברת. מה אם "תשכחי ממנו" היה משפט שאפשר לממש בחתימת צ'ק קלילה? האם הייתם עושים זה? כמה שירי אהבה היו נחסכים מאתנו, כמה אוספי "הידד לאהבה 5" היו נעלמים בעננת עשן תכלכלה ומשאירים מפיקים מזילי ריר בלי שקל על התחת. אחחח... עולם אוטופי שכזה, בו הזיכרון היה דבר רצוני, בו יכולת פשוט לבחור לשכוח. לא עוד "הזמן הוא הרופא הכי טוב". לא עוד "עם הזמן את תתגברי". למחוק. עכשיו. לחסוך זמן התאוששות, לחסוך טראומות וכאב. לשכוח. להשמיד. ובכלל לא לדעת.

"הא!", אומר לנו היהודי קאופמן, אם זה היה המצב, הייתם חוזרים ומתאהבים בבני הזוג שלכם בשרשרת נצחית של התאהבות ומחיקה, התאהבות ומחיקה, ולעולם לא הייתם יודעים שבעצם כבר הייתם ביחד פעם. ומה רע בזה? אני שואלת. "לב שבור הוא לב שלם" הוא המשפט הכי פרדוקסלי ששמעתי בחיי ונדמה לי שמי שכתב אותו לקה בחוסר שפיות זמנית או שזה סתם הסתדר לו אחלה עם המקצב. לב שבור הוא לב שבור. נקודה. ואם אפשר לחסוך לנו אותו, אז למה לא.

מלבד התסריט השנון-מצחיק-מרגש לסירוגין ולחילופין, גם שאר העמלים על ההפקה עשו עבודה מעולה.
ג'ים קארי בליהוק דרמתי שיושב עליו בול, חושף בפנינו שחקן שלא צריך פרצופים כדי לשרוד את המסך הגדול. קייט וינסלט נותנת כאן תפקיד שלא ברור מה יותר טוב בו, עיצוב הדמות על הנייר או מימושה על הבד, וזה גם לא משנה, זה פשוט מצוין. מרק רופאלו, בתפקיד סטן טכנאי המחיקות, הולך ומסתמן כשחקן הכי מקסים בחוף המערבי, וקירסטן דנסט מקבלת תפקיד קטן יחסית אבל יוצאת ממנו גדולה. אפילו אלייז'ה "הטבעת" ווד מצליח לא לעצבן. ועוד לא אמרתי מילה על הבימוי המדויק של גונדרי, במאי קליפים ופרסומות מוערך (ביורק, מאסיב אטאק, פרסומות לקוקה קולה, סמירנוף, אדידס, גאפ ועוד), שידו הייתה גם ב"המין האנושי" הנפלא.

לאנשים שכותבים, זה לא קל להיפגש בגאונות פנים אל פנים. זה יכול להיות מתסכל. אפשר להרגיש קטנים, להביט לצדדים, ולחפש סימן לבינוניות כדי להרגיש בבית. או לחילופין, אפשר להרים עיניים לשמיים ולומר לבורא עולם תודה רבה על הסרט הנפלא הזה. ואם נסחפתי רחוק מדי עם המחמאות, זה באמת רק בגלל שהתרגשתי מאד. ועמכם הסליחה.