עד שלא תקראו את "המרד" של בגין לא באמת תוכלו להשיב על השאלה מי הוא הסופר הישראלי הטוב בכל הזמנים. גם אחרי שתסיימו את הרומן הביוגרפי הזה ספק אם תציינו את בגין בראש הרשימה. אבל והעניין אינו קשור כלל בפוליטיקה אין ספק שתתקשו שלא למנות אותו בין המתמודדים. בשבוע הבא יפתח בירושלים המוזיאון למורשת בגין. המוזיאון המושקע יעורר בוודאי דיון ציבורי בראש הממשלה הכריזמטי ביותר שישראל ידעה מעודה. ביום שישי שעבר, במסגרת הטור שלו ב"ידיעות אחרונות", כבר תהה נחום ברנע, כיצד המרכז למורשת רבין עדיין בשלבי הקמה מתמשכים מדי, ואילו של בגין כבר מוכן. זו הייתה הסנונית לויכוחים שיתקיימו בקרוב על מורשת ראשי הממשלות מהימין והשמאל. אבל הסיפור של בגין, לצורך עניינו כאן, איננו פוליטי.
היום, כשלא ברור האם ישראלים מוציאים יותר מהר ספר או 50 שקל מהכספומט, מוזר לגלות שבגין כתב רק שני ספרים. האחד, "לילות לבנים", אודות חיי הכלא בברית המועצות; והשני, המרכזי שלו, "המרד", מעל 500 עמודים בפונט דרדסי של מהדורת ענתיקה משנת 64' (מתוכננת מהדורה חדשה שבפונט נורמלי אמורה לחצות את קו ה-800 עמוד). מכל מקום, אם על רקע הביוגרפיה של קלינטון מרימה פריסקופ העובדה המצערת שאחרי הפוליטיקאים שלנו עצמם, הדבר הכי עגום בפוליטיקה הישראלית הן הביוגרפיות שלהם (ע"ע "משה קצב ממעברת קסטינה לקריית הממשלה", הוצאת ידיעות), הרי שלעומת הספר של בגין, גם קלינטון, עם כל הכבוד למוניקה, יוצא עוד איזה חבר מרכז. כי מעבר לאידיאולוגיה הבלתי מתפשרת, בגין כתב סיפור טוב. מצחיק, מרתק, מרגש, מושך.
הספר, שמגולל את חיי בגין מהכלא הרוסי בו ישב בעוון פעילות ציונית, דרך פיקודו על האצ"ל ועד הקמת המדינה, מפתיע בכך שהוא פוסט-מודרני בצורתו. בנוי מפלאשבקים נטולי סדר כרונולגי. לעיתים כתוב בגוף ראשון, לעיתים בגוף שלישי. לעיתים הוא מסה פילוסופית, לעיתים אנקדוטה משפחתית. תמיד סוחף. ראשית, בגלל השפה: בגין נע מהשטייטעליות של ש"י עגנון ועד למה שניתן להגדיר כמעין אתגר קרתיות בוסרית. לצד תיאורים משתפכים, את התחושה העזה שחש עם תום המנדט עד אז לא התגלח משום שהסתתר בזהות בדויה כרב ישראל ססובר סיכם ב"זהו, אין בריטים, אין זקן".
שנית, בגלל ההומור: הוא לא היה גזען, חלקים בספרו מוקדשים לניסיונותיו לשכנע את הערבים בכדאיות המרד המשותף נגד המנדט. אבל ההומור שלו ראוי כיום לסיווג כחלק מצהלת מחנה האנטי פוליטקלי-קורקט. "קשה לדעת אם הערבים יודעים מתמטיקה גבוהה", כותב בגין, "אבל את לוח הכפל הם מכירים היטב: כל פעולה שלנו הפכה בסיפורים שלהם לגדולה פי כמה וכמה". את גולדה מאיר הוא מתאר כ"אשה מוכשרת מאוד! אבל אשה". יש בו גם הומור עצמי מופגן: בגין מספר כיצד הבריטים בחרו לפרסם, מתחת לכיתוב "מבוקש", תמונה לא מוצלחת שלו כשהוא מעווה את פניו, כדי שיראה טרוריסט מסוכן. הוא דווקא היה מציע להם לבחור תמונה רגילה: אין יותר מכוער מזה, לטענתו.
באולינג לבגין
ואפילו מימד מייקל מורי מסויים טמון ב"המרד": בגין לא חושש לחשוף חלקים מחייו כמפקד האצ"ל באופן מגוחך. ככל שהחשש מהבריטים התגבר, בגין נאלץ לצמצם את יציאותיו מביתו. מתוך משנה זהירות, חבריו נמנעו גם מלהגיע לפגישות בדירת המסתור שלו, מה שגרם לכך שבשעה שהבריטים הפיצו תיאורים של "רוצח שגם אחרי 4 ניתוחים פלסטיים מסתובב עם שומרי ראש חמושים", מפקד המחתרת טשטש לחלוטין את הפער בין התחפושת למציאות: תקופה ארוכה העביר כישיש בבית הכנסת, כשהקשר היחידי שלו עם הפעילות השוטפת של האצ"ל מסתכם מקסימום בעדכונים. זו נקודה מעניינת בהקשר של ימינו, כנשאלת השאלה האם לפגוע במנהיגות הפוליטית של ארגוני הטרור הפלסטינים, ומהי בעצם מידת השפעתם על השטח.
בכלל, הספר המיושן מרתק עקב האקטואליות שבו דווקא: לא משנה אם אתה שמאל או ימין, הפרספקטיבה של הלחימה היהודית תחת כיבוש מוסיפה מימד מעניין לויכוח שלא יחתם לעולם. בגין עצמו בקושי פלט יריה אחת בפועל, אך מ"המרד" ניכר שהנועזות שלו התבטאה בתחומים לא פחות חשובים: קשה לאתר עוד מנהיג שגאה לחשוף כיצד ביקש מחבריו לכלא הרוסי לקחת סבון ומברשת ולרחוץ אותו, עירום, אחרי שיצא מהצינוק. חוויה גברית אמיצה, מפרש בגין.
אף שלא פעם במהלך חייו הבטיח שכשיפרוש מהפוליטיקה יתכנס לכתוב את כל זיכרונותיו, מי שכונה בלעג על ידי בן גוריון כ"איש של מילים", לא עמד במילתו זו. הדיכאון סגר על נפשו בתשע השנים בהם התבודד בביתו מאז פרש ב-83'. אומרים שזה קרה בעקבות מותה של אשתו האהובה, עליזה. אומרים בגלל ההסתבכות בלבנון. אומרים שלא יכול היה לשאת את תמונות החיילים ההרוגים בעת ההפגנות נגדו. אומרים, לא יודעים. אחרי שתקראו את "המרד" תוכלו לצרף השערה נוספת: כמו כל סופר גדול באמת, מתישהו היה צפוי שמיתר בנפשו יפקע.