צלילה פסיכדלית עמומה

Kemialliset Ystavat הפינים ("חברים כימיקלים" בתרגום חופשי, ובקיצור ק"י), מייצרים פולק קדום. קדום מהמקום הטקסי, האותנטי, הראשוני והמיסטי, ולא ,חלילה, מהמקום המוגבל רעיונית. הצליל שלהם מורכב מפריטות גיטרה נאיביות, מהקלטות שטח חרישיות, מנגינה על כלי הקשה וכלי מיתר אקזוטיים ומלופים, שמקורם בטייפים מאובקים וקפואים. צרפו לכל האלמנטים הללו שירה תפילתית ענוגה, וקיבלתם את הסאונד החם וההיפנוטי של ההרכב. צליל חלומי במידה, ששולח את המאזין לצלילה פסיכדלית עמומה ומאתגרת, נטולת אלמנטים היפיים מחויכים/סתמיים.
יש הרבה מסתורין וחריקות במוזיקה של הקולקטיב הפיני. הפסיכדליה העתיקה שלהם עוטה גוונים שחרחרים, ומשגרת את המאזין היישר אל לב היער, על שלל הרוחות האבלות הדואות בו. הסאונד של ק"י התפתח בצורה ניכרת במהלך השנים האחרונות, והפך מקקופוניה שבטית רוקעת ומוחצנת ליקום מכושף, שבו לכל כלי יש חלל תמרון ולכל קטע תימה ותפיסת מרחב פרטיות משלו.
הקולקטיב החל את פעילותו באמצע שנות התשעים, בהנהגת ז'אן אנדרזן וסמי סנפקילה, שתי דמויות דומיננטיות בסצינת הפולק הפיני (ובעלות קשר ישיר ללייבל הפיני פונאל). במהלך השנים אנדרזן תרם כתבות ואיורים ל"ברוקן פייס", פנזין פולק אקספרימנטלי אמריקאי, וכך יצר קשרים בממלכתו של הדוד סם. אותן חברויות הובילו את ק"י להקליט בסן-פרנסיסקו בשיתוף עם לייבל/קולקטיב הפסיכדליה המוערך Jewled Antler. לקולקטיב יש סדרת כותרים בשם הספרייה (Library Series), שבה החבורה הסקרנית מארחת אמני פולק ניסיוניים מארה"ב ומשאר העולם. אני מודה באשמה - בשנה האחרונה עקבתי אחר כל כרך בסדרה הקיצונית הזו, דבר שהסתבר, עם צאת האי.פי המופלא של ק"י החודש (כרך 11 בסדרה), כמשתלם במיוחד. חבורת אנטלר עוטפת את הצליל החם-חלומי של ק"י בשכבת פולק בהירה ואורגנית, והתוצאה, כיאה לשיתופי פעולה מהודקים שכאלה, ייחודית ומרשימה. השילוב של כלים חיים לא סטנדרטיים וסאונדים סביבתיים בלתי מעובדים, הולידה משטחים צליליים ולחנים האוצרים בתוכם אלמנטים של פולק, מוזיקת לוויות, קראוט-רוק וג'אז חופשי. תחשבו על הכלאה בין האמריקנה הגותית של בלאק-הארט-פרוסשן, הכאוס המתוזמן של הרזידנטס, הפולק החוצני של הקולקטיב השבדי אינטרנשיונל-הרווסטר (שפעל בסוף שנות השישים) והפרוגרסיב-רוק המיסטי של ההרכב היפני העכשווי גוסט, ותקבלו פחות או יותר נ.צ צלילי.
רוב ההקלטות בתחום הפולק הפיני יוצאות על גבי קלטות, דיסקים צרובים ותקליטים בהוצאות מוגבלות. אבל אל תירתעו מכך, ונסו להשיג בצינורות הרלבנטיים כמה פיסות מוזיקליות מבית היוצר של ק"י וחבריהם. מדובר בחוויה "אחרת" ורבת-השראה.

קשה לבוא בטענות למישל גונדרי, כי גם כשהוא רוקח מוצר בינוני, הוא לא בינוני פרווה ומדכדך, כי אם בינוני שנעים להתחכך בו. זו התחושה שעולה בתום ההאזנה לפסקול של "שמש נצחית בראש צלול" - תחושת חוסר מימוש, על גבול הפספוס, החושפת דווקא את הקיבעונות התפיסתיים והאלמנטים הפרומים בפסיפס הצבעוני והאנושי של הבמאי היצרי. הפסקול של "שמש נצחית" מכיל ערבוביה קיצונית למדי של סגנונות מוזיקליים, שירים שעושים את זה לגונדרי, שבחר, כהרגלו, להתעטף בעולמו הפנימי ולתת לרגש להוביל. מדובר במקצוען המקפיד לסמן קווי מתאר ברורים, אך לא נמנע מלקשור את התכנים המוזיקליים לגופו, לצלול עימם עמוק, לעצב באופן אינסטינקטיבי תוך כדי תנועה ולשלוף מוצר. זוהי דרכו, לטוב ולרע.
האסופה בפסקול מורכבת מפופ פומפוזי (אי.אל.או עם "מר שמים כחולים" המצוין ופוליפוניק-ספרי בשני קטעים מאולצים), רוק גאראז'ים מתון ופולק לכל המשפחה (הווילוז), ג'אז זניח (דון נלסון) וקצת אתני הודי (לטה מנגשקר בקטע כובש). שלל הרוחות הוורסטיליות הללו חודרות את הפסקול המקורי שעיבד ועיצב המולטי-אינסטרומנטליסט (פסנתר, כלי מיתר, גיטרות) והמפיק המוערך ג'ון בריון (שעבד עם איימי מאן, רופוס ויינרייט, פיונה אפל ואמנים מצטיינים אחרים), שמגיש כאן קטעים אינטימיים לרוב בטייקים קצרים ומדויקים, הגורמים לך לחוש, לרגע קט, אותן סערות תמימות ואנושיות שהקיפו אותך בשעת הצפייה בסרט. השילוב בין הרומנטיות והעיבודים בעלי המגע האנלוגי המיושן של בריון לקטעים המוחצנים שבחר גונדרי גורם למה שעובד בצורה כה הרמונית ומסקרנת בפורמט אודיו-ויזואלי לאבד מחינניותו ולהפוך לסוג של כאוס מינורי חסר ייחודיות בהעדר החלק החזותי.
אך אם מתעלמים לשנייה מהשלם ומנסים לנתח את החלקים, מזהים די מהר את נקודות האור. והן, באופן טבעי, מגיעות מכיוונו של בריון, שהפיק למען הפסקול שני קטעים ווקאליים (לא לחינם הם הופרדו מהסקירה הרצה במעלה העמוד) שיכלו, לצד הקטעים האינסטרומנטליים המגוונים שלו, להוות פסקול קצר ומרגש בפני עצמו. יצירה שכזו אמנם הייתה מדגישה (באופן מעט מניפולטיבי, מן הראוי לציין) את הפן היותר עגמומי של הסרט, אך הייתה הופכת למוצר משלים מצוין. מדובר ב"כל אחד חייב ללמוד מתישהו", קטע הנושא המלנכולי ומשופע כלי המיתר הסמיכים-אפרוריים של בק (גרסת כיסוי ללהיט של הקורגיז מ-1980) ובטרק המפתיע העונה לשם "חוטים שקושרים אותך", בביצועו הווקאלי של לא אחר מג'ון בריון - רצועה בעלת גוון נוסטלגי, צנוע ומזדחל שמתכתבת בטבעיות עם תפיסת "הרוח הרומנטית החדשה" הנוטפת מהסרט. אם מתחשבים בעובדה שהמלה "סטרינגס" (חוטים) משמעה גם כלי מיתר, נחמד לראות שלמעבד המוכשר המתמקד בדרך-כלל בלשרת נאמנה את אדוניו (ויעיד על כך הבמאי פול תומס אנדרסון, שעבורו ניפק בריון שני פסקולים מפעימים לסרטים "מגנוליה" ו"מוכה אהבה") התפלקה הפעם אמירה אישית.