קולומביה בי ג'י יומו

תקציר הסרט "אהבה קולומביאנית" נשמע כמו התחלה של בדיחה: שלושה חברים יצאו לדרך. האחד התחתן בחסותו של רבי מסטול, השני כמעט מאבד את אהובתו בגלל שמרנות משפחתית, והשלישי שוזר את שלושת הסיפורים לכדי יחידה אחת, פוגש זונה שלמדה איתו בתיכון ומזמין לארץ נערה קולומביאנית + אימא שלה. איך כל זה נראה כששמים את זה על המסך בחבילה אחת? בעיקר מצחיק.

בדרך אל האושר הזוגי המובטח, חוטפת החברה הישראלית כולה זפטות שנעות בין הלקאה קלילה על הישבן לבעיטות קשות ישר אל עצם הזנב. התסריטאי רשף לוי לא שכח אף אחד בצד: הרבי המסטול, הזונה הישראלית, האבא המזרחי השמרן, האחות החוזרת בתשובה, הערבי החרמן, איש הצבא התקוע - בליל של מבטאים ומנהגים שמתיישבים כל אחד במקומו ומרכיבים סאטירה משעשעת על הסיכוי לאהבה במדינת ישראל 2004. בלי שאיפות לתחכום או למסר חתרני נוקב, נרקמת על המסך מפה אנושית, מקומית ואותנטית שאמנם מדיפה ריח קל של בורקס, אבל גם של אינטליגנציה בריאה.

ההפקה המושקעת והבימוי עם הטאצ' הלא ריאליסטי של שי כנות מגבים באופן מדויק את התסריט שמדשדש על גבול המופרך. למה אני מתכוונת? למשל לסצינה של זידאן (איתי ברנע המקסים) עם ראש כת ביזארי (מנשה נוי) המציע לו להחליף את צבע בגדיו לכחול. או לסצינה בלתי נשכחת בה רוקדת הזונה הישראלית (אסנת חכים) את ריקוד האגן המקסיקני בעוד זידאן נועץ בה עיניים מסטוליות ממיטת המים שלו. זאת לא הפעם הראשונה בה לוי משתף פעולה עם הבמאי כנות. הסדרה האלמותית "תיק סגור" הייתה פרי יצירתם של כנות ורשף שנפגשו במסדרונות "פרפר לילה" ז"ל, ומאז לא נפרדו דרכיהם.

למרות שהיא מתרחשת ממש כאן ועכשיו, מתחת לאף שלנו, או מינימום של השכן ממול, "אהבה קולומביאנית" נראית כמו קומדיה רומנטית שלא הייתה מביישת אף סרט אהבה הוליוודי. פרט לעלויות ההפקה (שאכן ניכרות), ההשקעה הנבונה ביותר נעשתה לטעמי דווקא בתחום הליהוק: שורה ארוכה של שחקנים רעננים גודשת את המסך לכל אורך הסרט, ומביאה איתה בריזה קומית שנופחת בתסריט רוח קרנבל ברזילאי (שזה קצת ליד קולומביה, לא?).

כולם שם: ניר לוי ועינת ויצמן נותנים בחן את השטיקים ה"הפוכיים" הרגילים, אסי כהן מגיע מהאמא של הקומדיה אבל מתגלה כשחקן דרמתי רגיש ומוכשר, אסנת חכים מגלמת באומץ את תפקידה של הזונה הישראלית הגאה, שמיל בן ארי מצליח, כרגיל, לייצר דמות שקשה להזיז ממנה את העיניים, איתי ברנע נותן לקריירה הקולנועית שלו סיפתח משובח, מנשה נוי משמש חיזוקית לשימור החיוך, ומילי אביטל...הו, מילי.

אני רוצה להתעכב רגע על הנקודה המסעירה הזאת שקוראים לה מילי אביטל. לבחורה יש נוכחות קולנועית של נסיכה הוליוודית, היא כובשת כל חלקה טובה במסך וגורמת לצופה לרצות לפצוח בצעקות "כל הכבוד לצה"ל, הפרחים לשרה" כל אימת שהיא פותחת את פיה ומדברת עברית. איזה כיף לגלות חתך רוחב כל כך גדול של שחקנים מצוינים מהדור הצעיר. ביחד הם מסתערים על המסך כמו יחידת קומנדו מאומנת היטב ולא נותנים לצופה להשתעמם לרגע. התסריט החביב הופך בידיהם לקומדיית אהבה מצחיקה ומשעשעת שאין בה שניה של שום הבעה אחרת חוץ מחיוך.

"מה זאת בעצם חתונה? זה כמו להכניס את עצמך לכלא רק כדי לשכב באופן קובע עם הסוהרת" מסבירה דמות גברית אחת לחברתה. זה אולי המשפט שמסמל יותר מכל את מה שמתרוצץ על המסך במשך 95 דקותיו של הסרט. אם אהבתם את ההומור הזה, ובא לכם להריץ דחקות, לכו לראות את "אהבה קולומביאנית". כי הרבה יותר משהיא קולומביאנית, זאת אהבה ישראלית בהתגלמותה.