לא מוטל בספק

מעבר לכך שלפחות בתשעה באב אינני מעוניין להרבות בשנאת חינם, הצורך להגדיר את טל ברמן כתופעה תקשורתית חיובית נעוץ גם בכך שהאתגר לא פשוט. כי לצד העובדה שזה עשור שברמן נמצא איתנו באופן תדיר, ברדיו ובטלוויזיה, יש בהתנהלותו גם משהו לא בולט מספיק, כמעט רפוי. לא שברמן הוא האנטי-גיבור הקלאסי. אבל הוא גם בוודאי לא ליאור דיין. מעמד ביניים של הסלבריטאות הישראלית: אף שהוא גל"צניק תל-אביבי, משהו מהקריית אונו עדיין רוחש אצלו. לשמר את קריית אונו, שיהיה ברור, מסובך מלנופף בקריית-גתיות שלך, דווקא משום שהיא חסרת ייחוד. קריית אונו היא המקום שרובנו הגחנו ממנו בדרך לדירות שכורות בתל-אביב, גם אם אצל אחרים מדובר בחולון, רמת גן או כפר סבא. אותן ערים שהמרחק הקצר שלהן מתל אביב שולל את האקזוטיקה שאתה יכול לשאת בשרוול כמקפצה לקריירה, אבל הן בכל זאת גם ישראל האחרת, האמיתית, הלא תל-אביבית.

בין היתר בשל מוצאו זה, למעט אותו הרגע בו חשף את ישבנו ב"פרפר לילה", הקריירה של טל ברמן נטולת יומרנות. מין דרך האמצע של שביל הביניים. אם מבחינה פוליטית הבחירה בשביל הזהב מעוררת חלחלה כמפלגת המרכז; אם מבחינה מוזיקלית, בחירה שכזאת הופכת אותך לעוד טל שגב, בתקשורת הישראלית, רווית החיים אתגר מחד ונתן זהבי מאידך, דווקא המתינות מאצילה אור נדיר ביחידותה. יאמר מיד: האמצע של ברמן הוא לא הבינוני, אלא ההגיוני.

הוא נמצא אתנו כאמור כמעט עשור, ואף על פי שבניגוד לאביב גפן, שי ודרור או עופר שכטר הוא לא יצר לעצמו תדמית של מייצג הדור – ברמן, בדרך האמצע הבלתי מתפשרת שלו, מייצג את רובנו טוב מכל דבר אחר. גם מוכשרים וגם לא יותר מדי; גם מוצלחים וגם לא יותר מדי; גם מחפשים כוסיות וגם מתחתנים לבסוף; גם וגם. אף שבתחילת דרכו סומן כדבר הבא שיצא מגל"צ, נוכחותו של טל ברמן בחיינו מתגלמת כיום דרך צינורות תרבות מינוריים יחסית: "חדשות המדע" בערוץ 8 ותוכנית הבוקר ברדיו ת"א לצד אביעד קיסוס.

יחסו להומואיות של קיסוס מרשים באגביותו: ברמן ממאן להיות הגיי-פרנדלי כפי שדורשת הגישה הנכונה בימינו, אבל מאידך גם לא מגיש מולו כקונטרה דמות סטרייטית אחוזת בעתה. ביידיש קוראים לזה מענטש. בעברית זו היכולת להיות בנאדם. הדבר ניכר בתוכנית הבוקר שלו, הגרסה הבלתי מתאמצת לשי ודרור. בשל כך היא גם פחות מצחיקה לעיתים, אבל לכן גם יותר נעימה. בדיוק כמו שאמורה להיות, נגיד, תוכנית בוקר.

בשבוע האחרון, למשל, הוא ערך שיחה עם קיסוס על סוג החופשה הצרפתית ששרון יזכה לה לאור הזעם הפרנקופילי על בקשתו מיהודי צרפת לעלות לארץ. זה היה אייטם אופייני. לא המתנת בקוצר רוח לדבר המפרסם כדי שיבתק אותו, אבל גם לא התבאסת שאתנחתא מוזיקלית קטעה את המשך השיחה. הומור פשוט וקל. התרופה הנכונה להקלת קשיי עיכול הפקקים. זהו ברמן. לא רמי הויברגר עם פוזת ה"אני מה-זה משוגע" שלו וגם לא ארז טל עם תדמית ה"זה גאוני ממש" שהוצמדה לו. גם ב"חדשות המדע" ברמן לא מתיימר לאיים על מעמדו של הוקינג. ברור שהמדע בתוכנית הוא לא העיקר, כפי שהיה קורה אצל נניח, ערן סבאג, אבל גם לא התפל. נעים. לא יותר, לא פחות. מה שצריך לדרוש מטלוויזיה.

אולם ככלות הכל, עיקר יתרונו של ברמן קשור בכך שאף שהוא עצמו מקפיד להדגיש את חיבתו למכבי נתניה, שיפודיות ופלייסטיישן– מין הגדרת ישראליות של גילאי ה-20-30 – ברמן הוא אחד האנשים הפחות ישראליים, במובן החיובי של המילה. בראיון שהעניק לרגל תוכנית הטלוויזיה הראשונה שלו, "דייט לסטרייט", כינה קיסוס את התכונה הזאת של ברמן כ"המזל הטוב שמביא איתו טל". אבל העובדה שרן תלם, רועי לוי, וכעת קיסוס, צברו במהירות מעמד בזכות עצמם לאחר שהחלו כסייד-קיקים אצל ברמן היא הרבה יותר מסגולות מלח וסרט אדום שמעניק ברמן לסובבים אותו. מתוקף אופיו, יש לו את היכולת לפנות מקום, לא לאיים, לבזר את הכריזמה.

ההתמוטטות הנפשית המתוקשרת שלו בשעה שהתקשה לעמוד במעמסת מעמד הטלנט הבכיר של ערוץ 10 בראשיתו היא נושא שברמן מעדיף, בראיונות איתו, להדחיק. חבל, משום שמה שמצטייר, בז'רגון ההוויה הטלוויזיונית, כאי עמידה בתנאי לחץ הוא במחשבה שניה סיבה לגאווה. גופו של ברמן דחה באופן אינטואיטיבי את אופציית ההתמודדות על כתר הרייטינג. ברמן לא מסוגל, גם אם הרצון להצליח תעתע בו כשהסכים לתפקיד, לגלם את משבצת ה-כוכב. בשל כך הוא-הוא יורש העצר העתידי של מודי בר-און, אם לסכם כבר עתה למי שאין יותר כוח להמשיך לקרוא.