נשים מושלמות, הסרט לא

פעמים רבות דווקא הדברים הטובים חומקים מתחת עינו הקלוקלת של הקהל האמריקאי. מספיק להביא כדוגמה את סדרת הנעורים המופתית "אלו הם חיי" בכיכובה של קלייר דיינס, ששרדה עונה אחת בלבד והגדירה מחדש רגישות טיפש עשרה מהי, עוד לפני שדוסון ידע להגיד זקפה. זה המצב גם במקרה של סרטו של פרנק אוז "נשים מושלמות", שנדמה שדווקא בגלל היותו סאטירה מולטי-ז'אנרית מבריקה למדי, חריפה וקאמפית לפרקים, כשל בקופות. בסרט מציב אוז, שבילה מחצית מחייו כמדובב של מיס פיגי, מראה מרושעת ושנונה בפני החברה האמריקאית – יכולת אותה למד ללא ספק מאותה חבובה אלילה.

ג'ואנה אברהרט, בגילומה של ניקול קידמן הקרחונית, היא נשיאת רשת טלוויזיה מצליחה, שמפוטרת מתפקידה וחוטפת התמוטטות עצבים. למען הצלת אישיותה המתרסקת, עוברת ג'ואנה עם בעלה – מת'יו ברודריק שזוהר נעוריו חלף מזמן – אל "סטפפורד", פרבר מתוקתק בקונטיקט הנאווה והתגלמות החלום האמריקאי. ג'ואנה היא שילוב של שני הטייפקסטינג בהם קידמן מתמחה: היא מתחילה את הסרט כאשת קריירה אסרטיבית ואובססיבית דוגמת "פיתוי קטלני" וצוללת הישר משם לתפקיד האישה הקפואה והמודחקת סטייל "האחרים" רק בגרסת 2000. ג'ואנה, סמל לפמיניזם ניו יורקי ונוירוטי, נחשפת בסטפפורד באמצעות מנהיגת הקהילה המצועצעת, קלייר וולינגטון (גלן קלוז) אל עולם דמוי פרסומות של שנות החמישים. עולם בו הגברים עדיין מתאספים במועדון, מעשנים סיגרים, משחקים קלפים ולובשים ראלף לורן, ואילו נשותיהם המאושרות מדדות אחריהן, שדיהן זקופים, ישבנן בולט והן מוכנות לכל מעשה בכל עת, מאפיית פאי תפוחים ועד דוגי סטייל ואם אפשר, רצוי במקביל.

ככל שג'ואנה נרתעת מאותו עולם שמשי, מאושר ונטול בעיות (לכאורה), כך נסחף בעלה אל אותה אידיליה גברית מתקתקה שסטפפורד מגלמת בחובה. –זהירות ספוילר--- די במהירות, מגלה ג'ואנה כי המפתח לאותו עולם של "בעלים שהם גיקים עם משקפיים ונשים שהן דוגמניות על" טמון בשבבים שהושתלו במוחות הנשים, והם שהופכים אותן לרובוטי סקס משודרגים. בני הברית היחידים שמוצאת ג'ואנה ברדיוס הקרוב מסתכמים בבובי מרקוביץ', סופרת יהודיה צינית ומטורפת אותה משחקת בט מידלר המעולה ורוג'ר - הומו קאמפי ומאובזר.

אפילו אפי איתם יבין שעולם כה מושלם נבנה במחיר שיעבוד של חלק מהאוכלוסייה. ואכן, הסרט משרטט בצורה אירונית וסרקסטית עולם "מאושר" מובנה ועשוי. עולם בו אף אחד לא חורג מהתפקיד שנוצר עבורו וההיררכיה הקבועה בין בני האדם בכלל ובין נשים וגברים בפרט נשמרת היטב. אך מחירה של אותה אוטופיה אטרקטיבית הוא הפיכת הנשים למטבע סוחר מיד ליד. רק על ידי מחיקת זהותן של חמישים אחוז מאוכלוסיית הפרבר, יכול להיווצר עולם שכזה, נטול כל פגם. אך מי שחושש מפיהוקי פמיניזם טרחני, לאט לו. אל תתנו למגדר להרוס לכם את ההנאה. הסרט מטייל בקלילות בין סגנונות שונים בהם קומדיה, מתח ופנטזיה בדיונית ולא במעט פעמים נראה כגרסה הפמיניסטית ל "פלישת חוטפי הגופות".

אוז לא מאפשר לצופה להדחיק את תחושת האימה הפרוורטית שהוא שותל בתודעתו. תחושה שרוחשת מתחת לדשאים הירוקים ומבעבעת בינות לקירות הבתים הלבנים של סטפפורד (מי אמר דייויד לינץ?). כמו כן, עם כל הכבוד למגדר, ויש כבוד, הסרט עושה שימוש בסוף מפתיע על מנת להתעלות מעל אבחנות בסיסיות מטעם החוג למגדר באקדמיה הקרובה לביתך. ברגעיו הטובים בוחן הסרט שלל נושאים ומאתגר תבניות פסיכולוגיות. הוא מתעסק במחיר הנוירוזה הנפשית, בפירוק החלום האמריקאי, באפשרות הפיקטיבית להגיע למימוש, שלם, שליו ואידיאלי של האדם ואף בביקורת על רעיונות מופשטים ואידיאות, שמתגלים ככבלים מייסרים בכינון זהותו המינית והחברתית של הפרט.

אבל מעל הכול, הקאסט ובראשו גלן קלוז משדרגים את הסרט באופן ניכר. נדמה שקלוז הגיעה לסרט נחושה בדעתה להוכיח למריל סטריפ מאיפה משתינה הדמות. בט מידלר, למרות שמחוללת בכל השטיקים הרגילים שלה, עדיין קורעת מצחוק. לכל אלה מתלווים דמותו של רוג'ר ההומו, עיצוב פיפטיז מדוקדק ומספר קטעי ריקוד מהנים במיוחד, יש פוטנציאל לקאלט.