"המיסקונספציה הכי לא שפויה לגבי The Roots היא שאנחנו נגד סימפולים וקמפיין ה'בלי סימפולים פשוט להקת לייב פאנקית' של חברת התקליטים מתחילת הדרך, לא ממש עזר. האמת היא שאנחנו מסמפלים מאז ימינו הראשונים. אנחנו להקת ראפ, הלא כן?" כך כותבים הרוטס בחוברת המצורפת לאלבומם החדש. הוידוי הזה, סוג של יציאה מהארון עבור מי שנחשבים אבירי הראפ החושב, האינטליגנטי ובמיוחד, כן, המנוגן לייב ללא דגימות, מייצג נאמנה את הרוח הנושבת ב-"The Tipping Point" החדש שלהם. מה אתם רוצים? אנחנו בסה"כ להקת היפ-הופ, משהו שאולי אנחנו בעצמנו שכחנו.
הרוטס מפילדלפיה בנו לעצמם מוניטין של היפ-הופרים נטולי גבולות, שמשתינים בקשת על כל חוקי הז'אנר. בששת תקליטיהם הקודמים הם חיברו היפ-הופ לג'אז - גם סטנדרטי וגם חופשי, לדראם-אנ'-בייס, לרוק, לרגאיי ולסול. בטקסטים ובקליפים הם הסתלבטו קשות על הקלישאות הראפריות של עמיתיהם, והספיקו לכתוב יחד עם ג'יל סקוט (ולבצע עם אריקה באדו) את אחד משירי הראפ המרגשים בכל הזמנים, "You Got Me" . אבל למרות שהרוטס תמיד ניצבו בראש השבט הניסיוני של הראפ, הם מעולם לא ויתרו על ההתחכמויות לטובת כיף טהור. וכך אלבומם החדש אמנם נפתח בביצוע יפה ומכובד עם טוויסט דאבי ל"Everybody Is A Star" של סליי סטון, ומסתיים בג'ם סשן סוחף, שבנוי על "דין דה דה", קלאסיקת אולד-סקול ברייקדאנס של ג'ורג' קראנץ. אבל בין לבין מדובר באלבום היפ-הופ מלוטש, מהנה וגם סטנדרטי.
למרות אמירה לא מסעירה על מלחמות ארה"ב בטרור, בלאק ת'וט הסולן מרבה במשחקי מילים של שירי אגו מסיבתיים. כאילו נמאס לרוטס להיות רק הילדים ה"חכמים" של הכיתה. עכשיו הם רוצים להיות רק ילדים. להיות בבת אחת הג'אנגל ברדרז, דאס אפקס ו-EPMD, ולהשלים כבוגרים את כל הפאן שעשו חבריהם להיפ-הופ, שלא התעסקו בשכלתנות האינטנסיבית שלהם. הרוטס החדש מזכיר את "האלבום השחור" של ג'יי-זי. הוא כיפי , אבל לא מדגדג את הישגיהם המרשימים באמת. אלבום "נחמד", שזה בהחלט לא הסטנדרט אליו התרגלנו מהרוטס. מצד שני, את העבודה כאלבום רקע או מסיבה, הוא עושה.
הרוטס, "The Tipping Point" (הליקון)