קץ עידן נינט

בקיץ שעבר המלכנו את נינט כמלכתנו כשלא רק קולה הוא זה שעמד לה. אהבנו המוצא הפריפריאלי, את הסגנון העממי, את ההתרגשות הכנה, ואת חוסר הנסיון. לא חיפשנו מקצועיות, אהבנו את התום. לקחנו את ההיא מהשכונה ששרה תמיד בטקסים, ועשינו אותה לכוכבת הכי מפורסמת במדינה.

הרגע בו הוכרז אמש על הראל סקעת כזוכה הגדול של חצי הגמר הראשון ב"כוכב נולד", הוא הרגע בו נותצה רשמית תזת סיפורי הסינדרלה. בקיץ הזה הצופים לא זורקים לכיוון מצבו הסוציו-אקונומי של המתמודד, אלא מקבלים החלטות על פי מקצוענות נטו. האצבע שעל הנייד יותר קרה, מחושבת ולמודת אודישנים ממה שהיתה. אולי הצטרפותו של פאנל השופטים השפיע על צורת המחשבה שלנו, ואולי הגענו למצב בו חצי מדינה כבר עברה מבחנים ל"כוכב", כך שכולם נהיו דוקטורים לעניין. ההפרש הלא כל כך זעיר (כמעט 50 אלף קולות) בין הראל להראל, מאמת את הגישה הנוכחית המתנחלת בקרבנו – לא עוד סייחי בר מלאי פוטנציאל, אנחנו מעוניינים בסוסים גזעיים ומאולפים היטב. לא עוד "הוא שר מהלב, למי איכפת אם הוא זייף קצת?", אלא "לא מגיע לו לקחת, הוא היה לגמרי ליד הצליל בפזמון האחרון". זו שיטת השיפוט שהביאה את מיקה שדה לאן שהגיעה על אף כפית הכסף שתחובה בפיה, וקנתה לסקעת את מקומו המובטח על בימת ניצנים.

מויאל הוא כמעט הנינט היחיד בעונה הזו. פשוט, כן, נטול עבר מפואר בלהקות צבאיות ובתי-ספר למשחק. להזכירכם, רק לפני שנה הוא בכלל קלט שהוא יכול לשיר. הוא לא משויף ומלוטש כמו שאר המתמודדים. כולו תום מבויש, וחוסר מודעות משעשע לגבי עצם המעמד. הוא אולי הבודד מבין עדר הכוכבים, שבא מהשטח, מהקונצרטים במקלחת. בחצי הגמר הוא נקט בכל צעד אפשרי כדי להבליט זאת: הבחירה ב"משאלה" של בועז שרעבי, ההיצמדות לגיטרה האקוסטית, הדיבורים הבלתי פוסקים על אבא, והקדשת הסולו לקב"ה. יותר מזה אין.

גם סקעת הציע בדיוק את הסחורה שכבר יש לה קונים. בצעד מחושב, הוא הרביץ בתוכנית הקודמת שיר ילדים שמח וקופצני, כדי שיוכל לחנוק אותנו שוב עם ביצוע קורע לב, ולא לקבל טענות על חוסר גיוון. בניגוד ל"בתוך" שמדיף ריח חריף של להקה צבאית, הוא הביא הפעם את "שלכת" של יזהר כהן, תרגום לשנסון זר. הבחירה בשיר כל כך לא ישראלי, גרמה לו להיות פחות אמיתי מתמיד. וזה לא שהוא לא שר מדהים. סקעת, שיתחיל בקרוב את שנתו השלישית בביה"ס למשחק בית צבי, מגיע עם טכניקה מקצועית לגמרי ויכולות קוליות מרשימות ביותר. אבל אין מה לעשות, הרעל של בית צבי כבר זורם לו בעורקים, והוא הרבה יותר מדי מחזמר לטעמי. הביצוע שלו זרק אותי לערב שנסונים בתיאטרון ר"ג, כשבקהל דומעים עשרות קשישים מבית-האבות הסמוך. לא ברורה לי ההשתפכות המוגזמת של שלושת השופטים, כמו שלא ברורה לי אהדתו הגורפת של הקהל בבית. זה בטח ובטח לא "הביצוע הטוב ביותר שראתה התחרות", כמו שהסביר צדי צרפתי.

שאר המתחרים? הצנחנים עשו שמח, אבל כילו את השטיק עד תום. ציפי משהיד החמודה, הדגימה עד הסוף כשל חמור בבחירת השירים. במקום להשתמש בשוני שלה אל מול מתחריה הגבריים, ולבחור שיר שמח אנרגטי ונשי, היא התעקשה על גלולתה המרה של עפרה חזה, ויצאה יבשה כדבלה.

מרוב התסכול שהמיטו עלי הראל את הראל, מצאתי את עצמי שולח את קולי הבודד אל משהיד למרות הכל, בגלל התלתלים. ואגב תלתלים, בשבוע הבא כולנו עם עדי כהן. זוכרים?