קראתי את השער האחורי של גרוסמן. האמת, חסרים פאנצ'ים

בסוף הדרך, כשיסגרו את הישראליות בקפסולת זמן וישלחו אותה לחלל, מסר לתרבויות רחוקות, שלוקים מדגמיים מהמשקה המרוכז, ללמד את אלה שלא ידעו את ישראל, על מהותנו, תכליתה של הישראליות, פניה של אומה בדיסוננס קיומי, יצטרכו לדחוף לשם בצד הפלאפל של דבורה מכרכור, בצד הוראות הפתיחה באש לחיילי צה"ל בשטחים, לצד קלטות הדרשה השבועית של הרב ע. יוסף, לצד הגופיה של מיקי ברקוביץ', גם מעט ספרות עברית. כיצד נסביר פנינו לתייר החלל האינסופי? מי יכתוב את ספר המדינה לזר ולחייזר? עמוס עוז, בולי, קנז, גרוסמן, כולם יאבדו מהרלוונטיות שלהם בחלל. הם יישמעו בלתי מעודכנים, משהו בדומה למדריך הטרמפיסט לישראליות, בעברית תקנית. לא מתאים.

אנו תרים אחר הישראלי הייצוגי, הציר המשלב בין סהרוריות השער האחורי של "העיר" ובין השמאל המנומנם, בין הלשון העברית - שני עשורים לאחר הרצח שביצעה בה הכתיבה המקומונית/עיתונאית - ובין הלשון הצה"לית המקודדת והמתייגת, בין הסקס אפיל של החנון הנוירוטי ובין המאצ'ו כריזמה של תואם הדודו טופז, בין ההלצות הפרטיות של ניצולי "אורנה ואלה" ובין הבדיחות המובנות לכל מי שעמד פעם בתור לסופר. עוזי וייל הוא הקרוב מכל לענות להגדרה.

מוזר, פליט "החמישיה הקאמרית", דוברה של הבורגנות האסקפיסטית יפת הנפש, אשכנזי בן תקשורת, הוא-הוא השליח שנשלח לשאת את דברנו בפני מתכנת המטריקס. זה מוזר, מכיוון שעוזי וייל עדיין לא קנה את הזכות למעמד העל אשר יוחס לו. יש כותבים טובים ממנו, יש עיתונאים מושחזים ממנו, יש הוגים מעמיקים ממנו (בהרבה), אך וייל - ו"אושר", ספרו החדש, הוא שהביא אותי למסקנה - מתאים מכולם. "אושר" מציג את יכולתו המופלאה של וייל לכתיבה פנורמית, כמעט קליידוסקופית, המביטה על הישראליות ממבט על, אך לא מורם מעם.

קובץ סיפורים בסך הכל (ולמען האמת, נופל מ"היום בו ירו בראש הממשלה"), אך מציג סופר צעד וחצי טרם הפריצה הגדולה שלו אל פנתיאון הישראליות. חשוב לחזור ולתנות: וייל אינו המוכשר בבנינו, אבל הוא האמין ביותר מביניהם. הוא ישר, גם כשהוא מבולבל, הוא ילדותי, גם כאשר הוא מבקש להרצין, ולמרות שלעתים הוא מלהג וריאציות על רעיונות שכבר לעס וירק, הוא אינו משעמם. ישראלי למדי, לא? וייל עדיין לא כתב ספר גדול באמת. "אושר" נגוע בארכנות, בעריכה בעייתית ובבחירת סיפורים שמוטב היה להשאיר בחוץ, אך וייל, גם ברגעיו החלשים, מוכיח כי יום אחד, כשהכל יתחבר, הוא יהיה הדבר הישראלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובספרות הבורחת מעצמה אל השפעות זרות, אמן המנסה להגדיר את ישראליותו בישראלית, הוא נכס שאסור להקל בו ראש. מבחינה זו, "אושר" הוא מבשרו של העתיד. ההווה עצמו עדיין טעון שיפור.