אקוסטי זה לא מילה גסה

ג'ון לנון אמר פעם שאם קיים דבר כזה גאון, זה בטח הוא. זה אמנם היה מאוד יומרני מצידו לומר את זה, אבל בכל זאת מדובר בהיפי היחיד שהיה ראוי לחיות. לפני כמה חודשים טען גורו האלקטרוניקה, טום "סקאוורפושר" ג'נקינסון טענה יומרנית עוד יותר: "רק בעוד שני דורות יבינו את הגאוניות של המוזיקה שלי ויעריכו אותי כמוזיקאי הגדול של דורי", אמר ולא הסביר. אם עד לא מזמן נראתה המוזיקה המתוחכמת של סקווארפושר כמשהו שבעוד אלפיים שנה עלול להיות משפיע כמו הביטלס, נראה שבינתיים, נכון ל-2004, ולמיאוס הכללי מ-IDM, הפכה המוזיקה שלו לרלוונטית כמו אלבום חדש של פול מקרתני. מוזיקה, ובמיוחד אלקטרונית, היא עניין של אופנה. המקצבים השבורים לרסיסים והסאונדים שנשמעים כמו סשן אצל רופא שיניים, נחשבו לפני שנים לצעקה האחרונה (לא בגלל הטיפול הדנטלי) והתחלפו מזמן בגליצ', אינדיטרוניקה ובשילוב בלתי נמנע עוד יותר בין pאנק ודיסקו גרובי, שיש לו קשר לתחייה של הרוק.

בלייבל ווארפ, הלייבל של סקווארפושר וגם של אפקס טווין, אוטקרה, פלאד ושאר כוכבי הז'אנר, הבינו שנקלעו למצב של חוסר רלוונטיות, והחליטו להמיר את האינטלקטואליות האלקטרונית בהייפ הלוהט הבא. בינתיים זה מצליח להם ממש לא רע. לפני שניגע באותם ריליסים חדשים ומפתיעים, שכוללים להקה גרובית ששמה מורכב משלושה סימני קריאה ואמן פולק מיוסר ששר על אהבה שחורה, צריך להסביר את חשיבות המאורע. Warp (Weird And Radical Projects) הוא לא עוד לייבל; במשך שנים הוא היה סמל לחוסר פשרות מוזיקליות, זה שמביא את המוזיקה של העתיד, את האלקטרוניקה הכי קיצונית, שם ג'נרי ל-IDM, וחיקו החם של האוונגרד. כשהוקם בבריטניה בשנת 89', שיאו של קיץ האהבה והאסיד האוס, הוא חולל מהפכה. רחבות הריקודים התמלאו באנשים שלא ידעו כיצד לעכל את המקצבים המוזרים שהציע הלייבל, אך תוך חמישה ריליסים התברר שזה לא מונע מהם לקנות 130,000 עותקים מהסינגל של LFO, ולהצעיד אותו לטופ-20 הבריטי. שנתיים אחרי אותו סינגל מצליח יצא גם אלבומו הראשון של ג'ינג'י צעיר בשם ריצ'ארד די ג'יימס - הידוע בעיקר בשם אפקס טווין - הסנדק הבלתי מעורער של הסצינה ואחד האומנים המשפיעים במוזיקה האלקטרונית בכל הזמנים.

לא רק אלקטרונאים קירחים פסאודו-אינטלקטואלים הושפעו מהמאסטר, אלא אפילו רוקרים מלנכוליים כמו רדיוהד, שניסו לעבור מטאמורפוזה אלקטרונית. העובדה, שלפני שהביא לעולם את "קיד איי", עבר טום יורק על הקטלוג של ווארפ, והתעכב במיוחד על האלבומים עם הפורטרטים השטניים של הג'ינג'י, כבר ידועה. זה קצת ידוע פחות שאפקס טווין אמר בתגובה, שיחסית ללהקת בנים, רדיוהד היא להקה די טובה. הפה הגדול שלו יכול להשתוות רק לדמיון המפותח שהוא מפגין גם מחוץ לחדרי ההקלטות. היו כל מיני אגדות אורבניות שנרשמו על שמו, אחת החוזרות ונשנות היא שכל אלבום שיוצא לו, הוא האלבום האחרון שלו אי-פעם. התירוץ אחרי "דראקס" שיצא ב-2001, הוא שאת המוזיקה הטובה באמת מוציאים מוזיקאים לפני שהם מתפרסמים. אם זה באמת, מדובר במכת המוות האחרונה לסצינה הגוססת.

ניתן לשער שאפקס הגיע למסקנה הזאת בעקבות 13 שנים מאחורי ההגה של "ריפלקס", לייבל תאום של ווארפ שמחפש כבר שנים את האפקס-טווין הבא. את הבעיה העיקרית של ה-IDM כיום אפשר לנסח כ- "שמענו, הבנו - הכל כבר נשמע אותו דבר". בעוד שבלייבלים אלקטרונים אחרים הבינו מזמן שגיוון יציל מניוון, ווארפ (וגם ריפלקס) נתקעו בשבלונה של עצמם. XL, שהוקם עם ווארפ באותה שנה והתמחה ברחבות ריקודים, שינה כיוון ב-99' כשהחתים את באדלי דרון בוי (וקיבל את פרס מרקורי) ומאוחר יותר זכה בג'ק פוט עם ג'ק וויט ואשתו. אבל להם היה תזרים מזומנים באדיבות הפרודיג'י שהרשה להם מרווח פעולה כלכלי. סקינט, לייבל שזוהה בניינטיז עם הביג ביט והברייק ביט, החתים לאחרונה את לאקי ג'ים, צמד סקוטי אקוסטי שמעתיק כל שטיק בספר התווים של דילן (מה שמוכיח שוב ששירים יפים הם תמיד קלף מנצח). אבל להם היו את המזומנים שהכניס להם פאטבוי סלים. לווארפ לא הייתה תרנגולת מטילת ביצי פלטינה שכזו, אבל גם הם הבינו שהגיע הזמן לגוון. בשנת 2001 הוקם בווארפ תת לייבל היפ-הופי בשם "לקס" מתוך כוונה להרחיב את הגבולות. לקס הפך לבית חשוב לאוונגרד של ההיפ-הופ, אבל לא נחשב להצלחה כלכלית גדולה. כדי להבין את סדרי הגודל נספר שהסופרסטאר הגדול של הלייבל, סייג' פרנסיס, מכר (לפי השמועות) רק 20,000 עותקים בכל העולם מהאלבום המדובר שלו. זה כנראה גם האלבום הנמכר ביותר שיצא עד כה בלקס.

עד לא מזמן, השפן הכי לבן שנשאר בכובע הקסמים המהוה של ווארפ היה הרכב הנאו-פסיכדליה, ברודקאסט. הרגע שבו הוציא אנדרו וותרול את הגיטרה מהארון מסמל את נקודת המפנה. וותרול, גאון מוזיקלי שמבין אולי יותר טוב מכולם את רחשי השוק, חיבר כבר בשנת 89' בין להקת רוק כושלת בשם פריימל סקרים ואלקטרוניקה לרחבות הריקודים. התוצאה הייתה אלפי רוקרים עם דיסוננס בתנועות הידיים ותחושה של מהפיכה מהולה בזיעה. אחרי היעדרות של עשור מעולם הרוק-נ'-רול (מלבד תפקידי אורח) הוא חוזר כעת עם אלבום חדש של Two Lone Swordsmen, שכולו מחווה לצלילי הפוסט-פאנק, פסקול הילדות שלו ושל שותפו קית טניסווד, המהווה תשובה בריטית לצליל האופנתי של כנופיית המפיקים הניו יורקית DFA (האנשים שהביאו את הpאנק-fאנק).

כדי לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הממלכה הגדולה והקולוניה לשעבר, יצא בווארפ מייד אח"כ האלבום השני של !!! (צ'ק צ'ק צ'ק), אקס פנקיסטים מניו יורק, שאחרי שדרוג בנוסח DFA, נשמעים כמו הרגע שבו קול אנד דה גאנג פגשו את גנג אוף פור על הגג של מייקל מור.לא תמצאו כעת בכל העולם הרכב שיש עליו כל כך הרבה הייפ כמו !!!. מצד שני, האם יש בכל העולם הרכב שמצליח לשלב בכזאת קוהרנטיות גישה מרקסיסטית וסקסופון, דיסקו וטוני בלייר או פרקשן וג'ורג' בוש הבן? כנראה שלא. ריליס ניו יורקי חדש אחר בווארפ מחזיר טובה לטום יורק על העידוד הפומבי שהעניק ללייבל, ומחקה את מניירות השירה המרוחות שלו על רקע של מקצב אלקטרו מהפנט. לחברה שמאחורי המחווה קוראים Home Video, והעורך של MTV2 כבר הכריז עליהם כאחד הדברים הבאים בערוץ.

אם אתם מאותם אנשים שקמים בבוקר עם הדיסק האחרון של אוטקרה, והופתעתם מהקו החדש והאופנתי של הלייבל, כדאי שתקחו אוויר - הריליס האחרון של ווארפ מגיע מניק טלבוט a.k.a גרייבנהורסט, אמן פולק לא אלקטרוני בעליל, שנשמע כמו ניק דרייק ביום טוב, או כמו סיימון וגרפונקל אחרי האנגאובר. האלבום השני והמקסים של טלבוט יצא כבר בשנה שעברה בהפצה עצמאית מצומצמת של 500 עותקים ויוצא כעת לראשונה בצורה מסודרת. אם כל הלייבלים האלקטרוניים תואמי ווארפ יביאו בכאלה מחוות, מצב האנושות עומד להשתפר בצורה דרסטית מאוד. למען הדיוק נזכיר שבווארפ כבר הוציאו ב-99' סינגל אקוסטי להרכב בשם Slum, אך אז הם פגשו בסוף המסדרון את ג'יימס לאוול, שחטף אותם ללייבל Mo Wax, (ושינה את שמם לפארסלי סאונד). הפעם יש לשער זה לא הולך לקרות. טלבוט חושב שהסיבה שבווארפ מוציאים לו עכשיו את הדיסק, היא שלאנשים נמאס ממוזיקה אלקטרונית. יש משהו בטענה הזאת, אם כי היא לא ממש מדויקת. המוזיקה האלקטרונית מורכבת מכל-כך הרבה טעמים ותתי ז'אנרים ומעניינת ותמשיך לעניין הרבה מאוד אנשים. האלקטרוניקה המתוחכמת רק מחכה לדבר הגדול הבא, לאפקס טווין התורן, לכוכב שיפרוץ שוב דרך חדשה, לזה שיחזיר חזרה את הרגש שאבד. עד שיגיע, מנסים בווארפ להתאים את עצמם לאופנות העכשוויות, אם זה מתוך רצון לשרוד, ואם זה מתוך סקרנות ואהבה אמיתית למוסיקה באשר היא, ואולי אם יהיה קצת מזל הם גם יגלו את הבאדלי דרון בוי הבא ויכניסו קצת כסף לחשבון הבנק. התחושה היא שה-IDM, כמו הצוללת של אפקס-טווין, בדרך לטבוע. כבר לא כל כך בטוח שהעתיד הולך להישמע כמו האונה הימנית של סקווארפושר, וזה לא בלתי הגיוני שנשמע בעתיד אנדרואידים מעתיקים מג'ון לנון. אופנות מוזיקליות משתנות וחוזרות בזמן שאנו עסוקים בתוכניות אחרות לגמרי.