וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הבייב מקמלוט

29.7.2004 / 11:44

רותם דנון שקע בהזיית ימי הביניים הגרנדיוזית של "המלך ארתור", והתעורר עם הניבים החושניים של קיירה נייטלי

סיפורי המלך ארתור. מייד צפים בזכרון הקולקטיבי שלנו ימי הביניים, שולחן עגול, אבירים אגדתיים, גווינביר המועברת מיד ליד בין ארתור ללנסלוט, אקסקליבר החרב הקסומה ומרלין המכשף האימתני. ג'רי ברוקהיימר, אולי המפיק היחיד ששמו הוא שם מותג וטג-ליין שיווקי על סרטיו, החליט להתעלם מהספרים, האגדות וממי יודע כמה סרטים שעשו סביב המיתוס, ולשכתב את ארתור לכדי מלודרמה כמו-אמיתית, שהתרחשה אי שם במאה החמישית לספירה, בשלהי האימפריה הרומית. אח, איפה האבירים האומרים "ני!" כשצריך אותם?

התוצאה הייתה צריכה להיקרא פשוט "ארתור" (ודדלי מור מתהפך שיכור בקברו) ולא "המלך ארתור", מאחר וגם סצנת ההמלכה החותמת את הסרט, לא מבהירה כיצד הוא הגיע לשלוט על אנגליה. מבחינת נאמנות למקור, ברוקהיימר והבמאי, אנטואן פוקוואה, עשו בערך את מה שעשה וולפגנג פיטרסן ב"טרויה", מין מיש-מש של האלמנטים והדמויות המרכיבים את האגדה, אך בצמצום קו העלילה לכדי ימים קריטיים ספורים והשמתן של הנפשות הפועלות בתבניות חדשות.

בסיפור "האמיתי" ע"פ ברוקהיימר ושות', האימפריה הרומית מחליטה להתחיל לסגת משטחי בריטניה, ומכניסה את המקומיים למצב של סחרור ואנרכיה, עם מלחמות טריטוריאליות שבמרכזן קרב שמנהלים הסקסונים, שבראשם עומד סדריק האכזרי (סטלאן סקארסגרד) נגד הבריטונים. כאן נכנס לתמונה ארתור (קלייב אוון), אביר לוחם שיוויון מטעם רומי, שייסד קונספט חדשני בדמות מסדר אבירי השולחן העגול. ייעודו של ארתור, לבסוף, הוא לאחד את הפלגים השונים ולשלוט בממלכה האנגלית. לארתור אב רומאי ואם בריטונית, שנרצחה על ידי הסקסונים בילדותו (וכאן צצה ההבלחה ה"אגדתית" היחידה בסרט, והדי מיותרת בשל כך – חילוץ "אקסקליבר" מהסלע). ארתור מסיים 15 שנות שירות עם אביריו בצבא הרומאי, וכעת עליהם לבצע מטלה אחרונה עבור הרומאים, בטרם יוכלו הוא ואנשיו לזכות בתעודת שחרור. ארתור ואנשיו מצילים בכירים רומאיים שנקלעו לקרבות, ומשחררים בין היתר את גווינבייר (קיירה נייטלי), אשר דואגת לחבר את ארתור עם מרלין (סטפן דיליין), בעבר אויבם ומנהיגה התמהוני של קבוצת בריטונים פראיים, לקראת הקרב האחרון והקובע. בין לבין ארתור מפגין טונות של אמונה באלוקיו ובאפיפיור (אבל בלי התייחסות לגביע הקדוש, לעזאזל).

קופה קטנה

נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט מתנדנד על סף יציאה מרשימת 10 הסרטים הקופתיים, כשהוא צובר סך של פחות מ-50 מיליון $, אולי מספר שהיה מספק את ברוקהיימר כנתון פתיחה לסופ"ש בודד, רק שבמקרה זה מדובר בהצטברות של שלושה שבועות, וב-140 מיליון $ שצריך לכסות. זהו כשלון גדול לדיסני, המורגלת לכך, אך גדול יותר לברוקהיימר, ששם את הE=Mc2 בכל הקשור ליכולת לפצח קופות. מדובר, כנראה, בכשלון הקופתי הגדול של הקיץ ("קטוומן" מסתמן כשני). אולי הבעיה טמונה בשיבוץ שגוי ליציאת הסרט - זהו אינו סרט קיץ, הוא אולי סרט פתיחה לקיץ כמו גלדיאטור, אבל הוא בהחלט לא מתאים לעונת המזגן, הפופקורן והקמרון דיאז – ה"מלך ארתור" הוא הקודר מבין הפקותיו הגדולות של ברוקהיימר מאז "בלק הוק דאון". העלילה רצינית, דרמטית ואפילו השמש אינה מפציעה לאורך הסרט, כמעט לא פעם אחת.

ברוקהיימר ממשיך לדלג בין במאים, ולא ברור אם זה מחוסר יכולת להתחבר עם אחד, כמו החיבור שהיה לו עם מייקל ביי, או הצורך שלו בפרויקטורים (ע"ע גור ורבינסקי), שכל אחד מהם מתאים לאופי הסרט. אנטואן פוקוואה, אשר עשה עבודה ראויה לציון ב"יום אימונים מסוכן", ואשר נחשב לאחד מהבמאים השחורים המובילים בהלויווד, מתאים לגרסה הקודרת והריאליסטית הזו, לאגדה הצבעונית שהכרנו. שאר הליהוק שלו לעשייה כולל את האנס זימר, המלחין הקבוע שלו, שעושה שוב עבודה יבשה ומתוכנתת והצלם סלאוומיר אידזיאק, שלקח הפסקה מאז "בלק הוק דאון" ועושה עבודה מצוינת.

קבר השחקן האלמוני

ברוקהיימר ופוקוואה החליטו ללכת על שורת שחקנים אלמונים, שהמוכרת שבהם היא בת 19, הבייב העולה הכי חמה בשטח, קיירה נייטלי, שאחרי שעשתה כמו בקהאם ופיזרה חיוכים לפיראטים, היא אחד השמות החמים כיום. כנראה שגם העזה זו הייתה לרועץ לברוקהיימר. ארתור – קלייב אוון, עושה עבודה יעילה מבחינת עטיית פנים קודרים ובשלות הדמות, אך נוטה למונוטוניות ולחסר גדול בעומק. קרן האור מופיעה בדמותם של שלושה מהאבירים, לנסלוט הידוע (יואן גרופוד ההורס), שעושה פלאים עם השימוש בשתי חרבות ובזוג עיניים שובה, יו דאנסי בדמות גלהאד, שגם לו לא חסר טסטוסטורון בריטי איכותי ולבסוף, ריי ווינסטון, שמגניב כמה אתנחתות קומיות בודדות לתוך הסרט בדמותו של בורס השמנמן.

למרות היומרה שלא צלחה, ולמרות האפור האפור הזה, שמלווה את הסרט לכל אורכו, הוא עדיין קולח, מהודק, עוצמתי במידה ומשוחק היטב. פוקוואה מתמודד לא רע בכלל עם סצנות הקרב המורכבות (ושימו לב שמאז פיטר ג'קסון, כ-ו-ל-ם רוצים קרב חיצים בוערים), מביא סצנת קרב אחת על אגם קפוא שעושה את הסרט, ושובר את תבנית הדמויות בהצלחה יחסית. וכאן נציין שוב את נייטלי בדמות גוונביר, שתרצו או לא תרצו, הניבים החושניים שלה לוקחים את הפוקוס. גוונביר הופכת מהיפהפיה המבואסת שהכרנו, לכוסית דעתנית, אמזונה לוחמנית ואלופה בחץ וקשת. בקרב הגדול היא מתלבשת כמו מלכת יופי זומבית (רצועות בד וצבעי גוף תכלכלים) וצורחת בהנאה גלויה עד לב השמיים הבוערים של איפשהו-שייר, בריטניה. למרות שהחיבור של נייטלי עם חבורת הלוחמים המטונפים של מרלין נראה בדיוק כמו פנינה רוזנבלום בין חברי מרכז הליכוד, היא עדיין עושה את זה בחינניות. אז שווה בשבילה, ולא רק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully