הגרמנים מתים על טום טיקוור. הרי מאז פריחתו ה"ויימארית" של ונדרס (שנולד עוד בחורבות של 45') לא היה להם במאי בקנה מידה עולמי (ואפילו ונדרס עצמו נחשב לתלמידו ההדוק של אנטוניוני). טיקוור, בן דורו של הצרפתי המוכשר מתיה קאסוביץ' (שחתום על "שנאה" המופתי), עשה ב- 98' את "Run לולה Run" שהפך להצלחה בינלאומית ושידר הרגשה כי אכן מדובר בדבר האמיתי - הכישרון שייכנס לקאדר הבמאים האירופים החדשים ויביא את בשורת הדור החדש של גרמניה לעולם.
כשכל מטען הציפיות הנ"ל על כתפיו, יחד עם החובה לנצל את המומנטום שיצר סרטו הקודם, ובמקביל לנסות להימלט מתווית הבמאי המקפיץ (כזו שגיא ריצ'י, למשל, רק מטפח), עשה טיקוור את "הנסיכה והלוחם", סרט ארוך, איטי יחסית, מורכב-לכאורה, ובעיקר - אחד המועמדים הבטוחים לתואר הסרט הגרוע של השנה.
פרנקה פוטנטה, הלא היא לולה (ונגדה באמת שאין לי טענות), מככבת הפעם בסרט העוסק בעולם האפל הסובב אחות בבית חולים פסיכיאטרי וצעיר מוכה גורל. סרט שמנסה יותר מהכל, ולכל אורך 130 הדקות שלו, להתחפש למשהו משמעותי, רוחני אפילו. תחפושת הכוללת שלל גינונים צורניים: מעט אלימות קרה ורשע בלתי מוסבר בסגנון אוליבר סטון ודייויד לינץ' (ואולי דווקא בסגנון אמא גרמניה), מעט אתנחתות רוחניות ואל-טבעיות שמזכירות מאוד את ונדרס, הרבה שתיקות ורגעים "איכותיים", עיסוק אובססיבי בגורל, כמה צילומים מתלהבים ופסקול מינימליסטי של גיטרה צרודה (שכחו מהטכנו שהפך את "Run לולה Run" לאחד החלוצים בתחום הפסקול).
זה לא הכל. הבעיה העיקרית, שמדרדרת את הגרוטאה המקרטעת הזו לתהום, היא התסריט. באין סיפור בעל נפח משמעותי מילא טיקוור את הסרט שלו באינספור טוויסטים, דאבל טוויסטים ותילי תילים של פואנטות חלולות, שהיו אמורות להחליף את המשמעות. אה, אז בסוף אבא שלה היה הרוצח? ביג דיל.
כבר מזמן לא היתה דוגמה טובה כל כך למשבר היצירתי המעסיק כל אמן, בכל סוג של יצירה, לאחר ההצלחה הראשונה שלו. ולמרות שהפעם אכן מדובר בכישלון טוטאלי, אין צורך להיכנס לפאניקה. אפילו קאסוביץ' המהולל הלך אחרי "שנאה" ועשה את "רוצחים", סרט בינוני לגמרי. רק שנים יגידו אם טיקוור הוא באמת גלגל ההצלה של הקולנוע הגרמני. בינתיים, חסכו מעצמכם את "הנסיכה והלוחם".
אז אתה נרשם איתי ל-NYU?
6.5.2001 / 10:40