בפעם הראשונה שראיתי את "יאנון יאנון" חשבתי שזה מופע חשוב. בפעם השנייה משהו הציק לי אבל לא ידעתי בדיוק מה. ביום שישי, בפעם השלישית שלי, נדמה לי שהבנתי מה הבעיה שלי עם "יאנון יאנון"- עננת ניצול פוסט-מודרניסטית מרחפת מעליו והופכת אותו לפוליטי, אסתטי, א-פוליטי ודיס אסתטי בו זמנית. כשהמציאות המערבונית של יאנון ערוכה באופן אלים ומוגשת לצלילי פידבק מעיקים קשה להבחין בין דימויים לאנשים. כשכפר קטן בפלסטין שעדיין לא מחובר למערכת חשמל הופך למופע אלתור אודיו-ויזואלי קצת קשה לזכור שכל זה קורה ממש כאן בחצר האחורית של הציונות. כלומר, ברור מי הטובים (אלה שרוצים למסוק זיתים ולהגיע הביתה בשלום) וברור לגמרי מי הרעים (אלה שלובשים מדים וציציות) אבל קל מידי למסגר את סיפור הטובים מול הרעים הזה ולנתב אותו הרחק מאתנו.
מעבר לבעיות האידיאולוגיות, "הרעש שנוצר מהזנה של ערוצים ריקים של מיקסר אל תוך עצמם" איננו ערב לאוזניי. מה שנקרא "מערכת פידבק המפיקה מקצבים מורכבים ומבני צליל לא צפויים המעובדים בזמן אמת" פשוט כואב לי באוזן. אפקט המועקה הנוצר בעקבות היחשפות לתמונה של מתנחל מרים אבן ומטיח אותה בבחורה כואב לי מספיק.
ובכל זאת זה מופע חשוב. כהורס מסיבות ידוע אני מאוכזב שהוא לא הורס לגמרי את המסיבה אבל הוא לפחות מצליח להביא את פלסטין למסיבה של המגניבים. הוא מציף את תודעת הצופה הישראלי בתמונות שהן המציאות היומיומית עבור הפלסטיני הממוצע. כמה טעונות הן הוראותיהם של המתנחלים והחיילים שלא לצלם המלוות את הסרט. בכל מחסום ועל כל גבעה האנשים עם הרובים מפחדים מהמכשיר הקטן הזה. כבר למדנו שמי שיש לו מה להסתיר מפחד מאור השמש. לכן היה כל כך קל להזדעזע מאותו חייל שהכה פלסטיני במחסום חווארה שבשכם לעיני המצלמה של דובר צה"ל. הוא עשה זאת למרות שידע שהוא מצולם. אובדן הבושה הוא שזעזע את כלי התקשורת ולא עצם האלימות שהפכה לחם חוקו של כל מחסום.
רפיח רפיח
ערן זקס, אביעד אלברט, ניב חכלילי ואריאל עפרון שיצרו את "יאנון יאנון" (המהדהד את סרטו המצונזר של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין") חגגו בבמת מיצג בערב שבת את צאת הדיסק הכפול של המופע שהחל את דרכו בתחילת 2003. במת מיצג היא גלגולו של מקלט 209 המיתולוגי שנקרא על-שם דן זקהיים שהיה אחד ממייסדיו. השריפה בבית מרכזים גלגלה את הבמה, בניהולה של תמר רבן, לתחנה המרכזית בתל אביב. על הציניות שבמיקום החדש למדתי בזכות איבוד הדרך בדרך לכניסה הפתוחה היחידה של קומפלקס התחנה ביום שישי בלילה, בשעה שבה התחנה המרכזית בתל אביב מרכזת אליה את תל אביב האמיתית והנסתרת: מהגרי עבודה, נרקומנים, מחוסרי בית ונהגי מוניות עצבניים במיוחד. אף אחד מהם לא ידע איפה זה במת מיצג וגם אף אחד לא שמע על הכפר יאנון. וחבל כי נעשים במקום דברים חשובים. בפעם הבאה יש להציע לנרקומנים להיכנס בחינם (ביום שישי נשארו מקומות ריקים באולם המרווח) ולהיחשף לסוטול שעוד לא חוו בחיים שלהם.
הזיית יאנון היישר מהכפר יאנון שנמצא לא רחוק משכם - פעם אפשר היה להגיע ממחסום חווארה למקום הקסום הזה ברבע שעה בלבד, אבל היום זה עניין של בערך שעתיים וחצי על דרכים עוקפות כבישים ליהודים בלבד. בדצמבר 2002 נטשו כמה משפחות את הכפר בגלל התנכלות מתנחלי איתמר ובראשם אברי רן שוודאי גאה בכך שאלימותו כלפי שכניו הפלסטינים נידונה בבית המשפט. אנשים מקסימים גרים באיתמר. מספר פעמים הציתו את הגנרטור שתרם האו"ם, המספק חשמל לכפר כלו, אחר-כך זיהמו את בארות המים של הכפר ובהזדמנויות שונות פרצו לבתי תושבי יאנון והפכו את הבתים. בזמן קטיף הזיתים הם נוהגים למנוע מהתושבים וחבריהם השמאלנים להתקרב לעצי הזית. יש להם רובים ואבנים וחולצות לבנות בשבת וגם משק לביצים אורגניות.
לפני קצת יותר משנה ביליתי שם כמעט שבוע לבדי. כשעזבתי את האנשים שאירחו אותי בנדיבות אין קץ הבטחתי לחזור לבקר תוך שבועיים. מאז הם לא ראו את פניי. ואולי, אני מתבייש לומר זאת, זה מה שהפריע לי ב"יאנון יאנון". כך או כך הגיע הזמן ל"יאנון יאנון" חדש. ללכת לכפר אחר, ללכת לחומה, ללכת לעזה. "רפיח רפיח" הנה זה בא.