"טלנובלה קולנועית" הוא הכינוי המפרגן ביותר שהצלחתי לדלות ממעמקי הסלידה שעורר בי הסרט "משהו מתוק". אם תרדו עמוק יותר, תמצאו גם את הכינויים "דניאל סטיל במרוקאית" ו-"מופע האימים של דן תורג'מן", כשאת התחתית מרפדת הכותרת המפוצצת "זילות היצירה הישראלית" (אבל למה לרדת נמוך, אני שואל).
קשה שלא להטיח את ההאשמות החריפות הישר בפרצופו הבצקי של דן תורג'מן, שמנצח על הפרוייקט גם כבמאי וגם כשחקן ראשי, וממלא את שני תפקידיו בעליבות מעוררת רחמים. נכון, הוא לא קיבל תסריט טוב לעבוד איתו: אופיר בביוף, שהיה האחראי המרכזי ל-"כנפיים" המשמימה מבית היוצר של ערוץ רוממה ויצר את הזוועה התיעודית של ליהיא לפיד בטלעד, הוציא תחת ידיו תסריט בנאלי ורדוד כמימי השתן בבריכת הפעוטות. אבל גם מסיפור בנאלי אפשר ללדת תוצר נוגע, ותורג'מן אפילו לא קרוב לזה. הוא נוגע אך ורק בעצמו, ומתפנק בצמד שחקניות יפהפיות כשתי מאהבותיו, ובאינספור קלוז אפים ארוכים ושטופי פן.
התסריט משתמש בסיפור האהבה הבלתי אפשרי המשומש ביותר, בו מתאהבת האחות הבכורה במשפחה בבן זוגה המיועד של האחות הצעירה. כל זאת, על רקע פסטורלי של מושב בצפון הארץ, תחת חומה המכביד של המשפחה המרוקאית. הסרט נפתח בחתונתה של האחות האמצעית, אליה מגיעה האחות הצעירה (אביטל אברג'ל) עם בח"לה (תורג'מן), איש עסקים ישראלי המתגורר בלונדון, ומכריזה על כוונתם להתחתן. במהלך שהותו במושב מתאהב הלונדוני באחות הבכורה (איילת זורר), המקדישה את רווקותה המתארכת לניהול מאפיית המעמולים שלה. ההיא מתאהבת גם כן, מחזירה אותו אל שורשיו, ומהסוף אתם כבר יכולים להקיא לבד.
פלאי המופלטה
אין כאן נסיון לקפוץ מעל הפופיק, וכל הפריטים הידועים להרכבת קומדיה רומנטית מתוקתקת תלויים בגאון מחוץ לארון: סצנת חופה מבולגנת בחסותו של רב/כומר שיכור/מסומם, דמויות סייד קיק המשמשות כאתנחתא קומית, וכמובן סצנת חתונה שנעצרת בדקה התשעים לטובת המימוש המתבקש של סיפור האהבה הבלתי אפשרי. האסתטיות הפלסטית שולטת בקרב השחקנים והנופים, וניכרת גם בצילום ובעריכה. אבל גם את מטרותיה הצנועות של קומדיה רומנטית, לא מצליח הסרט להשיג. הוא לא מרגש, לא מצחיק לרגע, ולצופים אין שום עניין באיחוד הגיבורים.
בימויו של תורג'מן כה רפה וחסר נוכחות, עד שנראה שהשחקנים עושים את כל העולה על רוחם. התוצאה, לא תתפלאו לשמוע, מזעזעת. אביטל אברג'יל שוברת שיאים בדקלום שגוי של הטקסט, ריימונד אבקסיס פלקטית להחריד, תמר קינן צעקנית ומעיקה וגולן אזולאי לא מצליח לשבות גם בתפקיד האש פאפי. תורג'מן מצדו, מפגין במשחקו נאמנות לכל מה שלמד ב"לגעת באושר". למנגינת פסקול הסרט הטורקי שהלחין אריק רודיך, הוא מגבש את הבלילה לכדי עוגת נקה-7 עצומה, ומקשט באולי שטרנברג להשלמת הסבונייה. היחידים שהשתדלותם ניכרת הם אלברט אילוז, בדמות משעשעת אך תיאטרלית מדי הצורמת בשונותה, ואיילת זורר כמובן.
לא ברור מה גרם לזורר לקחת חלק בזוועתון של תורג'מן. האם ימי הצילומים בירוק הצפוני הם שקרצו לה, או שההתמודדות עם דמות ממוצא מזרחי אתגרה אותה? מה שוודאי אתגר את הנאה בנשים, הם הדיאלוגים הארוכים עם תורג'מן, בהם היא מזיעה ממאמץ כדי להוציא ממנו קמצוץ אמינות, בעוד הוא מטלטל את פדחתו המסורקת בשרמנטיות ויורק עליה את שטיק הטלנובלה שלו. זורר היא אולי הגורם היחיד בסרט שהופך אותו בר צפייה, שהרי חזותה הפוטוגנית נעימה תמיד. אבל גם היא לא יוצאת מהביצה הזו נקייה, אחרי שזכתה בשנה שעברה בפרס האקדמיה על תפקידה המעולה ב"האסונות של נינה", עצוב לראות אותה מתבוססת בקקה של סרט.
הרובד המרוקאי מורכב על הרומן הרומנטי הזה ברשלנות. "ווי ווי מאמו" הוא הביטוי היחיד במרוקאית שטרחה זורר לשנן, והניגוד בין הפלסטיות הכללית ללחשים והכשפים חורה עד מאוד. מי שמתסיסה את המפרום היא אבוקסיס בתפקיד האם, שיחד עם שורשיה המחומצנים, מקפידה לשלב בתסריט את מינימום האוריינט הנדרש. אם חשבתם שהסרט עושה למופלטה מה ש"שוקולד" עשה לשוקולד, טעות בידכם. מלבד פתיח עתיר בצק דביק, לא תראו כאן אפילו ספינז' אחד. אני אולי מסתכן בבחישת יתר בסיר העדתיות, אבל אומר ולא אוסיף: מי שייקנו את הקשקשת המרוקאית הזו הם מי שחושבים ש"מימונה זה דבר נורא אקזוטי".