ניצנים נראו בארץ

זו שנה שנייה ברציפות שעם סימנים ראשונים של מועקת חמסין ישראלי מייאש, ניתן לתצפת על המוני בית ישראל נוברים במתקני הכליאה הצהובים של בקבוקי הפלסטיק, או מסתובבים כשהם נושאים שישיות, שמיניות ועשיריות של כל דבר מה המוגדר כנוזל לשתייה ונושא עליו את תו התקן שאין לטעות בו: כפר המוזיקה. למה? כי כולם רוצים פקקים של קוקה קולה בשביל להתארגן על כרטיסים להופעות בכפר המוזיקה בניצנים.

שנה שעברה נמנעתי מלדרוך על החול של ניצנים, כל העניין הריח לי מחלטורה, מסחור ויחסי ציבור מוגזים. אבל נראה שמשהו השתנה שם ליד אשקלון, והשנה מיזם ניצנים נראה מבטיח מתמיד. לקחים הופקו, הופעות משובחות הובטחו והחלה מתגבשת ההחלטה: הגיע הזמן לתת להם צ'אנס. הדבר היחיד שחששתי ממנו היה למצוא את עצמי בתוך המון הורמונלי, דחוס ומיוזע, מהרהר בגילי המתקדם בזמן שאני מחשב איך לצרוך את מנת האוויר הבאה שלי.

אלא שמצאתי את עצמי במתחם הופעות מתוקתק, יעיל ואוהב אדם. כבר בקבלת הפנים נחסך הפקק המסורתי בכניסה מהקהל שהחל להתאסף באזור והעניינים נוהלו בזריזות בסיועם החכם של אוטובוסים שהסיעו את החונים אל תוך הכפר עצמו. 10 דקות ואתם שם, ממש נתב"ג 2000 לחובבי רוקנרול. המתחם עצמו מרווח למדי, באווירת 'יש מקום לכולם, רק תבואו, אנחנו כבר נדאג לשאר'.

אמנם אזורי הסחר מכר בחסות להיטי אם.טי.וי ובאסטות הפיצ'פקעס מימי פסטיבל ערד לא נפקדים מכפר המוזיקה, אבל בכוונתנו להידרש למתחם החשוב והרלבנטי – מתחם ההופעות. ללא כל ספק מדובר במקום שכאילו נועד להזכיר לנו, חובבי המוזיקה המנודים מישראל, איך נראה ומרגיש מתחם הופעות בפסטיבלים הגדולים בחו"ל: במה גדולה, עמודי הגברה מפנקים ותאורה איכותית ולא פחות חשוב – מקום. יש מקום. בקוקה קולה לא חסכו על המצטופפים ובנו טריבונה למעוניינים בצפייה באווירת בני רצון. הצעירים בגיל וברוח יכולים תמיד לעמוד קרוב לבמה או ללכת על הרומנטי ולשבת על חול מול המים.

למרות כל הסופרלטיבים והרצון הטוב סביר להניח ששני אלמנטים בכל זאת יבאסו לכם את התחת: הראשון הוא התמחור המופרך והמרתיח של האלכוהול (סמירנוף אייס ב-22 שקל, גיב מי א ברייק). השני הוא בהחלט הקוץ (הצפוי) שבכל המיזם הממותק הזה: סרטוני הפרסומת לקוקה קולה שמופיעים ומנוגנים בלופ רצחני בכל הפוגה בין ההופעות. בפעם הארבעים ששמעתי את הטראק המלווה את הפחית האדומה הרגשתי שהילד הרע שבי, או אם תרצו הגבר האלים והאכזרי שבי, מאבד שליטה.

אבל, אפשר ואולי צריך לדבר לא מעט על המסחריות שכובשת לנו את החיים, על התאגידים שגוזלים לנו את החופים ועל צבות הים שמפסיקות לקיים יחסים. זה חשוב, זה בעייתי ומקומם. במקביל, אפשר גם אחרת. אפשר לזכור את הרווח שעושה התרבות בכלל והמוזיקה הישראלית בפרט מכל העסק. בשנים האחרונות מאז מותו של ערד כפסטיבל מוביל, לא היה אירוע בסדר גודל כזה בארץ. אירוע שהציב את המוזיקה הישראלית המקורית בפרונט והצליח למשוך אליו קהל. פתאום, מוזיקה זה לא משהו שמבריח רייטינג ושיר לא חייב להיות קאבר שחוק, (וגמר כוכב נולד הוא רק מופע אחד בפסטיבל שנמשך שבועיים).

אגב, אמש, באמת הרגשתי קצת זקן, אבל לא ממורמר כמו שחששתי. הילדים בני ה-17 שהסתובבו לי בין הרגליים לא ממש ידעו מה זאת החתונה הלבנה הזאת ששלום חנוך שר עליה ובינינו, נראה שהדג נחש שנתנו מופע פותח והיהודים ואביב גפן שהתארחו הקפיצו אותם יותר. אבל, הם ספגו רוק איכותי ושמעו שירים שבחיים לא היו משמיעים בשום מקום בתקשורת הישראלית. אחר כך, בערך בשלוש לפנות בוקר, כששלום ירד מהבמה, רונה קינן התחילה את הבאלנס שלה על הבמה המקבילה של המוזיקה הצעירה. שם תוכלו למצוא בשבועיים הקרובים מופעים של אמנים שעדיין לא עשו זהב, ואולי אפילו עוד לא הוציאו אלבום. בשלב בו הילדים התארגנו מסביב לרונה בשביל עוד הופעה, אני פיניתי את עצמי לאוטובוסים, הנבלות שבחופש יכולים להרשות לעצמם למשוך עד הבוקר ולי יש עבודה.


*אוהד בולוטין משמש כעורך אתר וואלה! מוזיקה. קוקה קולה נותנת חסות לאתר. בולוטין גם לוגם מידי פעם קולה.