פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לקשקש בכלב

      רועי זייבל חושב ש"הכובש והכלב" מצריך מאמץ לא קטן מצד הקורא אבל זה לגמרי שווה את זה

      בספרו "הכובש והכלב" מתעסק יקי מנשנפרוינד במושג ה"אמת". האמת של מנשנפרוינד היא אינה בת חלוף; היא החומר, או הרוח, שעוברים דרך כל קורות האנושות מאז ומתמיד. שתי דמויות מככבות ברומן, שתיהן היסטוריות: האחת - אלכסנדר הגדול - ידועה, והשניה - דיוגנס "הכלב" - ידועה פחות. גם שתי הדמויות, בהתגלמותן הספרותית, מתעסקות באופן אובססיבי במה שבעיניהן הוא משמעות האמת.

      הספר מחולק לשני חלקים עיקריים, הראשון עוקב אחר מערכת היחסים של דיוגנס ואלכסנדר דרך עיניו של דיוגנס, והשני עוקב אחריהם מנקודת מבטו של הכובש. עולמו של דיוגנס הוא עולם פילוסופי, המתקיים באתונה של אריסטו וחבריו. סביבה זו הניחה את היסודות המעשיים לחשיבה המערבית, כפירוש ליסודות הרוחניים אותם הניח סוקרטס לפניהם. לשיטתו של מנשנפרוינד, האופן בו אנו בוחנים כעת את המציאות למעשה מרחיק אותנו מהאמת. העובדה שאנו מעניקים למושגים שונים שם וחושבים שזהו הדבר לכשעצמו, מרחיקה אותנו מהאמת, בדיוק כמו נטייתנו לחשוב כי ביכולתנו לראות את האמת כפי שהיא, ללא נקודת מבט. דיוגנס מבטא השקפה זו של מנשנפרוינד דרך הלעג שהוא מפנה כלפי השיטה הפילוסופית של בני זמנו ובאמצעות משלים הדומים למשליו של סוקרטס. הוא מדמה את האמת לשמש ומשווה את חוסר יכולתנו לראותה לחוסר יכולתנו להביט ישירות אל תוך כדור האש שמאיר את יומנו. אנו יכולים לראות את השתקפותה על המים, שהיא אמנם שונה מהשמש עצמה, אך בהחלט מהווה ביטוי שלה.

      הביקורת המפורשת שמביע מנשנפרוינד היא כנגד המחקר ההיסטורי הנהוג היום. המחקר המתיימר לגלות לנו את ה"עובדות" ההיסטוריות כפי שהתרחשו במציאות, ואשר מציג עצמו כנטול פניות. ההיסטוריונים מקבלים כעובדות רק ממצאים המחזקים את תפישת המציאות שלהם, ופוסלים כל ממצא אחר כמשובש או כ"מיתוס". בעיני ההיסטוריונים, מיתוסים ואירועים פנטסטיים אינם היסטוריה, אלא פולקלור, טוען מנשנפרוינד. לפיכך, לא נזכה לשמוע על אירועים מיתולוגיים בחייהם של הכובש ושל הכלב, כחלק מהיסטוריית החיים האמיתית שלהם. אנו כן נזכה לשמוע על פרטים "אמיתיים" לגבי חייהם, למרות שמקורות המידע מהם הם שאובים מוטלים בספק במקרה הטוב.

      החלק הראשון של הספר פועל בשלוש רמות: ראשית – הוא מבקש להציג את שתי הדמויות הראשיות של הסיפור, ולפתח את מערכת היחסים שביניהן; שנית – הוא מתאר את צורת המחשבה המנחה את החשיבה האנושית המודרנית; שלישית – הוא מבסס בקרב הקורא שיטה לקריאת חלקו השני של הספר ושיטה להבנת המציאות ככלל. כמחבר וכהיסטוריון משתמש מנשנפרוינד במה שהוא מכנה "פסוודו-היסטוריה", היא היסטוריה המתארת את מהות ההתרחשויות, דרך אירועים שלא בהכרח התרחשו, מתוך מודעות גמורה להיעדר האמת בתיאור החיצוני, אך מתוך תפישה עמוקה יותר של מה היא האמת האנושית. כך עיסוקו של דיוגנס הוא לא בהכנסת עצמו אל תוך האמת האנושית ההיסטורית, אלא בהתקרבות אל האמת על דרך המשל. היה זה יונג שקבע כי המיתוסים שלנו מכילים אמת אנושית בסיסית אשר משותפת לאנושות כולה, למשך כל הדורות. לפיכך, העיסוק במיתוסים כמות שהם, מבלי לחפש את המציאות הפסיכולוגית האישית, שגרמה לאדם כזה או אחר להגות אותם, מאפשר לנו להתקרב אל האמת.

      הקולה שאחרי ההמבורגר


      חלקו השני של הספר הינו סיפור הרפתקאות, המצויר להפליא בידי אשף אומנות הפנטזיה, שמגולל את מסעו של אלכסנדר לכבוש את העולם. זהו סיפור על מלחמה, תככים וקסם, סיפור מרתק וסוחף, קליל וזורם, מעין אנחת רווחה לאחר המשקל הכבד של החלק הראשון. אולם לתפוש את החלק השני ככוס קולה שבאה לשטוף המבורגר שנתקע בגרון יהיה בגדר פספוס. לא חלילה מפני שמנשנפרוינד רוצה שנתעמק בחלק זה וננתחו, אלא מפני שחלק זה הוא המנה העיקרית. החלק הקודם היה בגדר אימון באחיזה בסכו"ם ובביצוע פעולות הלעיסה והבליעה. כעת הגיע הזמן להתרווח לקראת הארוחה, כשהמיומנות אותה רכשנו משפיעה על אופן העיכול בצורה סמויה.

      כבר אין ביכולתנו להתייחס למתרחש כאל פיקציה גמורה, שכן האמונה כי האירועים המתוארים בפנינו אמיתיים הם יותר מכל המסופר בספר היסטוריה, מתגנבת ללבנו. האמת אותה רודף אלכסנדר היא הנצחתו האלמותית בתודעה האנושית. מפגשו של אלכסנדר עם דיוגנס, בסיוע מחבר הספר, חושף בפני הקורא עד כמה חקוק אלכסנדר בנפש האדם הרבה מעבר למה שניכר מתוך אסופת המידע הנקי ההולך ומצטבר לגבי העולם והקרוי "מדע".

      על אף שהספר דורש מאמץ רב מהקורא, בעיקר בחלקו הראשון, הוא משובץ לכל אורכו בהומור ובאהדה שמקלים על ספיגת תוכנו באופן מלא. זוהי סגולתה יצירתית של מחבר, שתמיד נראה כי הוא אוהב את כל אחת מדמויותיו. חוסר הביקורתיות של המחבר כלפי מושאי יצירתו ומניעת כל ביקורתיות דומה בקרב הקורא, הופכים את המאמץ הנדרש לראוי.