האורות כבו. המסך עלה. הבטיחו לי את "גארפילד", אבל על המסך הופיעה דמותו של חתול אחר. על הנייר, מדובר באותו חתול: שמן, בצבע של עמבה, אוהב לזניה, עצלן. אבל המהות האמיתית, זאת שעשתה את גארפילד למה שהוא, נעלמה ללא שריד. העיניים החצי עצומות, סמל לבוז שרחש לחיים האורבניים המהירים, להשגיות מכל סוג שהוא, כל אלה נגוזו כפשפשים אחרי טיפול כימי. איפה אתה, גארפילד? ומי החתול הזה, בן דמותך, שממלא את המסך בעיניו הפעורות?
הסרט "גארפילד" הוא סרט לילדים, אבל הוא ממש לא היה חייב להיות כזה. מבוגרים רבים, ואני בכללם, היו שמחים ללכת לקולנוע ולפגוש את חתול נעוריהם קורץ להם מן הבד. אלא שרק ילד שלא ידע את גארפילד מימיו מסוגל להפיק הנאה מהסרט, וגם אז רק בהנחה שהוא חזר ממש הרגע משליחות באי מבודד וטרם צפה בסרטים שיש בהם תחכום אלמנטרי כמו "מוצאים את נמו", "שרק" או אפילו "אלף", תוכנית הטלוויזיה הזכורה לטוב. במקום להדיף ריח ענוג של לזניה טרייה, "גארפילד" מריח מעשייה מהירה ותאוות כסף. אחרי שנפרדו מ-7.6 מיליון ירוקים כדי לקבל רשיון לשימוש במותג הכתום, שכחו המפיקים שבשביל להביא את הקהל לקולנוע צריך קצת יותר ממותג, צריך סרט טוב.
התסריט, כמו ב90% מהמקרים, הוא המקור העיקרי לבעיה. הסרט נפתח באקספוזיציה ארוכה מדי שמציגה לפני הצופה את החתול שהוא כבר מכיר (מה שגורם לי להרהר שוב בעובדה שאולי הסרט פשוט מיועד למי שלא ממש מכיר). אחר כך מגיע הכלב אודי, וכשהוא בורח, גארפילד יוצא להציל אותו. ברקע נמתח סיפור אהבה מסטיקי בין ג'ון, בעליו של החתול (ברקין מאייר), וליז, הוטרינרית הכוסית (ג'ניפר לאב יואיט) שמטפלת בשניהם. הליהוק של צמד השחקנים הזה לתפקידים האנושיים העיקריים הוא לא בחירה גרועה, אם רק היו מספקים להם בדל של דמות להתמודד איתו.
ביל מאריי מעניק לגארפילד את קולו, אבל גם הוא לא מצליח לפצות על התסריט העבש. אחד החתומים על התסריט הזה, ג'ואל כהן, גרם לי לזנק מהכיסא בבהלה. אבל לא, לא מדובר באחד מהאחים כהן, אלא בברנש אחר, הרבה פחות מוכשר. ובכל זאת, בכל תסריט אפשר למצוא משהו טוב. שיר הבלוז "I am in a new dog state of mind" הוא יציאה חד פעמית משעשעת, אבל היא לא מספיקה כדי לנטרל את הרצון העז לתפוס את החתול המצויר בגורגרתו ולצווח: מי אתה? ומה עשית לגארפילד?!
מקרה של חתול בשעת לילה מאוחרת
גארפילד כבר בן 26, בדיוק בגיל הנכון להתבלבל ולשכוח מי הוא באמת. הוא התחיל כרצועת קומיקס של בחור בשם ג'ים דיוויס, ב-1978, והשתלט אט אט על עיתונים בלא פחות מ-111 מדינות שונות ברחבי העולם. במהלך מסע הצלבנים הזה אסף אחריו 260 מיליון מעריצים רשומים (!), אם תרצו, דת חדשה באה לעולם.
מבחינה דתית-טכנית, גארפילד הוא למעשה ממשיכו של פסל הבודהה גם הוא שמן ורובץ ללא תנועה. וזו בדיוק היתה אותה רוחניות שהתאימה לקהל הערטילאי המכונה דור ה-X, אותם עוללים שעשו את צעדיהם הראשונים בדיוק כשגארפילד הפך רשמית לסיפור הצלחה. השעמום, חוסר המעש וחוסר הרצון לעשות עם זה משהו מצאו גיבור תרבות הולם. החתול הכתום הפך למלך החדש: הוא עצלן, הוא חמוד והוא מסטול. הוא אחד מהחבר'ה.
דמותו רבת הרבדים והכולסטרול של החתול הכי מפורסם בעולם, יכולה לפרנס כמה וכמה עבודות דוקטורט ברחבי הפקולטה למדעי החברה, אבל "גארפילד: הסרט" לעולם לא יוכל להיות חלק מהמסורת הגארפילדית, ולו משום שאין הוא מכיל את אותם רעיונות. עצם בחירת השם מהווה פרדוקס גמור: סרט אינו יכול להישען על חוסר מעש מוחלט של הגיבור שלו, ואילו חוסר המעש הזה הוא עצם הגדרתו של החתול הכתום בו עסקינן. הפתרון כמובן, הוא התאמת המותג למדיה. מישהו היה חייב לוותר, וזה היה גארפילד עצמו. על המסך הושתל מתחזה, הוא נראה כמו גארפילד, הוא נשמע כמו גארפילד, מבחינות טכניות רבות הוא אפילו מאוד דומה לו ואף צויר בכשרון רב. אבל המהות, הו המהות, היא השתנתה. במקום המקור הדובוני המנומנם קיבלנו יצור שרץ בין רכבות, בתוך ביוב, ברחובות העיר, כל זה כדי להציל את היצור שהוא הכי פחות מעריך בעולם: את הכלב האהבל אודי.
לפני סיום, מילה אחת על חיות בסרטים. ב"גארפילד" ולאחרונה גם בסרט הנעורים של האחיות אולסן, ("יום בניו יורק") קיים שימוש בכלבים מאולפים באופן שגורם לבטן שלי לפרכס לאיטה. אם באחיות אולסן השליכו שתי דמויות את הכלב שלהן מיד ליד במשך שניות מסך ארוכות, ב"גארפילד" פוצח הכלב אודי בסדרה של ריקודי "תזיזי ת'ישבן" ששלחו אותי לחפש גחלים לוחשות מתחת לרגליו.
ולסיכום, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לפרסם מודעה: אבד חתול כתום עצלן עם משיכה ללזניה. כל המוצא הישר יבוא על שכרו.