בניגוד חריף לקובלנה הרווחת, דתיים בתקשורת הישראלית זה כבר מזמן לא אדם נשך כלב. למען האמת, קשה לאתר גוף תקשורתי שלא מקפיד לשלב בקאדר לפחות דתי/ימני אחד. אורי אורבך נחלץ מנישת דתי המחמד והוא כיום מבעלי הנוכחות הבולטת ביותר בגל"צ. חנוך דאום, עד לא מזמן מעמודי התווך ב"מעריב" ובקרוב יפעל כך גם ב"רשת". קובי אריאלי מנחה תוכנית בוקר בערוץ 10 ומחווה את דעותיו בטלוויזיה בתדירות של חגים בלוח השנה העברי. סיוון רהב מדווחת בערוץ 2, אמילי עמרוסי בערוץ 10, וג'קי לוי הוא בכלל שם שאי אפשר להתחיל אודישנים בלעדיו. לארגן מניין כבר אפשר בכיף.
אבל מבין כולם "אפעס" הם הדבר הדתי-תרבותי האמיתי. בשל כך, זו כרגע ההתנחלות התקשורתית הפחות מצחיקה והיותר מטרידה אותנו החילוניים, אבל הרשו לי להמר שבסבלנות של יהודי בגולה הם עוד יהפכו לדבר הבא. ההשתרגות של "אפעס" בין דפי מוסף "הארץ" אחרי שכבר חתמו על מהפכה אחת כשהפכו למדור הראשון שהועתק במלואו מתפוצת אי.מייל לעיתון המודפס - היא כאמור המהפכה הדתית- תקשורתית המשמעותית ביותר, קודם כל על רקע המדור אותו הורידו לספסל. "מלח הארץ" היה מדור מצחיק, ללא ספק. הוא עודד חיוכים אצל הקוראים לא משום שהיה כתוב טוב במיוחד זה לא דבר כה מסובך להצמיד כותרת פרשנית שנונה לציטוטים מופרכים של בכירי הסלבריטאים בארץ אלא משום שקלע לזווית ההסתכלות החילונית-שמאלית הקלאסית. מכיוון שזווית הראייה הזאת מבטאת גישה נאורה וחכמה לחיים לעיתים מזומנות, היה מצחיק למדי לקרוא דברים בנוסח "אצלי הנשים גאות שמקומן במטבח" (שימי תבורי מפרגן) ולשכוח שבעצם אין כאן בדיחה. שהרי בתרבויות מסוימות חלוקת עבודה מעין זו בין נשים לגברים היא דרך נכונה לחיים. למעשה, בבואו להצחיק "מלח הארץ" החשיך את המסך על כל מה שהוא לא, אם לבחור בדרך הצימצום, אנחנו. זכותו.
אולם מכיוון שמעבר לפן ההומוריסטי, הגישה של "מלח הארץ" מתבטאת בצורות שונות במרבית חלקי העיתונות העברית, נוצר תהליך, שמתהווה כיום לנגד עינינו, שבו דתיים-ימניים מוכשרים רבים החליטו, תוך שהם מנצלים את שליטתם בסגנון ובהוויה החילונית, להתסיס את המערכת עם הוירוס הפרטי שלהם. בינתיים כל הצדדים מרוצים, אם כי המערכת עוד תדע לבלוע אותם, אל דאגה.
כמו כבד קצוץ
"אפעס", לעומתם, מבטא פרק יותר משמעותי במהפכה הדתית-תקשורתית מפני שכותבי המדור בעיקר ידידיה מאיר, יאיר חסדיאל וקובי אריאלי שפרש לאחרונה לטובת עיסוקיו האחרים בתקשורת לא מסתפקים בהשתרגות במערכת. הם אימצו את אופן ההסתכלות של "מלח הארץ", רק מזווית הפוכה. זה כבר לא עוד דתי שנון שעוסק בנושאים החילוניים עם תשובה אחרת, אלא שדה הומוריסטי נפרד, מצחיק רק כשאתה מלכתחילה שולל את הפרדיגמה החילונית.
כך, למשל, את תיאור המאבק על ניהול בית לסין והבימה הם לא תוקפים, כפי שהיה עושה אורבך למשל, עם השאלה הבוערת מדוע, למען השם, לא מייעדים לתפקיד גם חובש כיפה. ב"אפעס" מבכרים ללעוג למה שמצטייר בעיניים חילוניות כקרב תרבותי בעזרת תיאור עסקני-פוליטי מגוחך של המאבק הזה. יתרה מזאת: כש"אפעס" דנו במדורם האחרון בביקורת שהוטחה ביונתן בשיא ("גם בשואה היו פקידים") על ידי חבריו לקיבוץ הדתי על כך שהסכים לנהל עבור הממשלה את הליך הפיצויים בעקבות ההתנתקות, הם ויתרו על גישה פוליטית והציגו בשנינות את חוסר המעש הדתי בגידופים שהושמעו כלפיו.
העובדה שמה שמערכת "אפעס" בחרה להאיר כמצחיק בפרשה היא הדינמיקה הפנימית של העולם הדתי-קיבוצי מונעת ממי שאינו מכיר את העולם הזה לצחוק בקול רם. באומץ לב, סוג הומור שכזה נוגס ברייטינג של המדור ומעורר את חוסר הסבלנות החילוני כלפי ההומור שבו, כפי שניתן לשמוע מרבים לאחרונה. אבל זו בדיוק מהותה של סאטירה. ביום שהיא תובן עכשיו ומיד היא תהפוך לשבי זרעיה.
בניגוד לדאום, לוי או אורבך, שמבססים את ההומור שלהם על התחושה שהם מחוייבים להוכיח, כאן ועכשיו, שתפיסת העולם השונה שלהם יכולה להצחיק גם חילונים, תהליך ההבשלה של "אפעס" יהיה איטי יותר, בוודאי מצחיק פחות בבראשיתו. "אפעס", עם ההומור היהודי-גלותי שלהם, מגישים לנו סלט כבד קצוץ מאכל שקל להתנער ממנו באותה מידה שמי שבכל זאת ינסה לטעום, יתמכר לו.
הממהרים להסתייג מ"אפעס" החמיצו את העובדה שמבעד להומור הימני-דתי, דבר הוועדה הרוחנית, האייטם שחותם את המדור אשר תהה השבוע "ומה עם החיים הסוערים של השופטת דליה רוזנר?" - הפגין, על רקע הרמיזות על חייו הסוערים של השופט הנרצח עדי אזר, את הבדיחה הפמיניסטית הכי מרעננת שהושמעה בעיתונות החילונית לאחרונה.