דיין שכל חוזר

עמוד 87. גיליון 144. 5.8.2004. "המקומון ת"א". מדור הרכילות "סטלה", אייטם ראשון: "איציק הליצן, שכותב מדור ב"המקומון", השתתף עם בני משפחתו בתחרות המשפחה המצחיקה בתוכנית "ערב אדיר". את התוצאות תוכלו לראות בסוף השבוע הקרוב בערוץ 2". אייטם שני: "יהודית מנסטר, רעייתו של עודד, ממלצרת בפאב "דבלין" החדש שנפתח בהרצליה פיתוח".

בדיוק כאן, רבותיי, בשני האייטמים האלו, תוכלו למצוא את האמת. רכילות זעירה המדווחת לנו את האמת ישירות, בלי חוכמות. ככה, כפי שהיא נראית במציאות, בשולי המידע הטפל: בין איציק הליצן, שלקח את משפחתו לטיול פומבי בפריים-טיים, לבין רעייתו של עודד מנסטר, שמפתחת קריירה בין הטיפ לתפריט בהרצליה פיתוח. "בין לבין", כמו בחיים עצמם. כמו שאנו נוהגים לפטפט מאחורי גבו של זה או אחר מדי יום ביומו. היכן שחוסר הרלוונטיות הוא חוק היסוד: משיחת טלפון בה דווחת ש"אתה לא תאמין אבל שירי, החברה של מיכל מהצבא, יוצאת עם האח הקטן של לירון, שקטן ממנה בשנתיים וחצי", ועד לשיחה צדדית שתפסת עם חבר רחוק, שנשבע לך ש"דניאל קנה מכונית חדשה ב-29 אלף שקל". זהו חזון השמועה המיקרוסקופית, ובמדור הרכילות של "המקומון" הוא מתגשם. יוצא לפועל בשלל אייטמים חסרי-חשיבות וחסרי-הצהרה. משקף את המציאות כפי שהיא, באופן הכי אותנטי שאפשר.

בעוד שב"סופשבוע" של "מעריב" מנסים לעטוף את השמות בשנינות מליצית והומוריסטית (דוגמת: "פנינה רוזנבלום ותוכניתה הרדיופונית ברוגז. אחת כאן השנייה שם." נו באמת!), וב-"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מנסים לתת לרכילות ניחוח אנליטי של חקר האייטם והסקופ בכמה שיותר תמונות וציטוטים מן המקור, בעיתון "המקומון" לא מתיימרים להפוך את הרכילות למשהו שהיא לא, מוצר עמוק למשל. למעשה הם לא מתיימרים לכלום, וכך רכילות צריכה להתבצע.

הקריאה ב"סטלה" (מדור הרכילות של "המקומון") היא קריאה רכה, שמזכירה עיון פורמאלי במסד הנתונים של משרד הפנים: "מאיר סוויסה מתכונן למסע שורשים במרוקו", "אבי נמני הצליח להשיג דחייה לצו הסגירה לקיוסק שפתח בתל-ברוך", ו-"עפרה שטראוס ועדי קייזמן בהריון בחודש השלישי". אני, בתור קורא מתמיד במדורי הרכילות (שבעיקר מחפש את השם של עצמו על הדפוס, אבל לא נורא), אינני מעוניין להתחיל ולנחש את כוונת המשורר. אני רוצה לדעת מי, מתי, למה ואיפה, ובכמה שפחות סיבוכים בבקשה. עכשיו גם לא כל כך מעניין אותי האם חמישים ה-cc הנוספים הם על חשבון הציצים של מורן אייזנשטיין או על חשבון מירי בוהדנה, או אפילו על חשבונה של מיני-דוגמנית, אשר מנסה להגדיל את חשיפתה בציבור. אני בסך הכול דורש את פרטיה, את עובדותיה המקסימאליות של הידיעה. את הדעה בנושא אני אתן ביני לבין עצמי. אינני זקוק ואינני רוצה ש"סטלה" או "ליאורה" יתפסו בעלות על הבשורה ויגישו לי אותה לאחר שיפוץ. אם תהיה זאת אייזנשטיין, אנחש שזו בטח הדרישה התיאטראלית אשר נדרשת בכול תפקיד נשי של צ'כוב. אם תהיה זאת בוהדנה, אסכם ש"פרחות, לך תבין?!". ואם תהיה זאת מיני-דוגמנית, שמן הסתם תגיע בליווי של תמונה עדכנית (אחרת בשביל מה השתלים?!), אאונן עליה.

הרכילות היא תמצית העיתונות, יסוד הרעיון העיתונאי, וככזו היא מוכרחה להגיש את עצמה כסיקור-דיווח בלבד. מדור הרכילות איננו מדור אישי בו חלה על הכותב חובת קשקוש המילים. להיפך, חובת הנטורליזם היא החשובה ביותר במרחב
פליטות-הפה והדפוס, ורק אצל "סטלה" אפשר למצוא את יישום העקרונות הנ"ל. לכן החוויה הרכילותית של "סטלה" היא עונג צרוף. אייטמים חסרי-חשיבות, אייטמים שעוסקים באנשים על סף האנונימיות, קופצים עלייך מהדפוס בצורה הכי פשוטה, במהירות הרפרוף, ובלי כל הפרעה, כמו פרוזאיות מצחינה. ב"סטלה" אתה מוצא פסק-זמן מהמחשבה או מההשכלה, וזו הרכילות בהתגלמותה. החופשה האולטימטיבית מעצמך ע"י ההתעסקות הקטטונית באחר.

עמוד 94. גיליון 144. 5.8.2004. "המקומון ת"א". מדור הרכילות "סטלה", אייטם שלישי מהסוף: "מיכאלה ברקו, פעם דוגמנית וכיום אם למופת, נראתה בחנות m&s ברמת החייל, כשהיא מחדשת לשלושת ילדיה את קולקציית בגדי הקיץ. לבן היא קנתה בגדים לבית הספר, לבת- בגדים לגן ולתינוק- שני כובעים".
אאאח, כמה שהחיים יכולים להיות טובים, כשהם כאלה קטנים, קטנוניים וקטטוניים. ואולי לכמה דקות כל המזרח-התיכון, הקואליציה והמיתון הם בסך-הכול דמויות משנה בעלילה הראשית של מיכאלה ברקו, שנתפסה באמצע שופינג לילדים. כמה טוב שיש לנו את "סטלה" מ"המקומון", כדי שקיומנו המגוחך כאן יקבל מעט פרופורציה נכונה. עזבו אותי מההקלטות של פריצקי והחניונים של גרוס: שבי זרעיה קנה לחברתו אתי קסטרו מלהקת "חמסה" שרשרת בלא פחות מ-3,500 שקל. ועכשיו כמובן נשאלת השאלה: האם השרשרת היא סימן לטבעת? כי בועז שרעבי כבר עשה זאת ביום שני שעבר באולמי "רסיטל", ושרון דוראני כבר מודדת שמלת כלה, ואפילו יובל סמו (קלוד מ"ערב אדיר") שבר את הכוס ביום ראשון שעבר במסעדה בזכרון יעקב. וככול הנראה, שהמסעדה המדוברת היא לא פחות מאשר זו שבבעלותו של משה איבגי, שכבר הרבה זמן לא "נצפה" בשום מקום, מה שמעלה את החשד שהוא מנהל רומן עם סוכנת "מוסד" או שנפטר בלי ששמנו לב. מה, לא שמעתם?!