אחד ממשחקי הילדות המוכרים הוא להיות "עיוור" (במילעל). עוצמים את העיניים, מסתובבים כמה שניות בחדר, הולכים לכיוון הקיר שידענו מראש את מיקומו, ואז פוקחים את העיניים כי זה יותר מדי מפחיד, או סתם מתוך הרגל. בתערוכת "דיאלוג בחשכה", שמוצגת בימים אלה במוזיאון הילדים, משחקים בלהיות עיוורים, רק שהחוקים שונים. למשך שעה ורבע, במתחם זר וחשוך לחלוטין, ועם עיניים פקוחות לרווחה, מגלים מחדש את העולם שמסביבנו.
חוסר אונים. זו התחושה הראשונית שתוקפת עם ההתקדמות המהוססת לתוך החושך. עוד לא שולטים כל כך טוב במקל ההליכה שחילקו לנו, הקיר מסתיים באופן לא צפוי, וההמשך נראה (ובעצם לא נראה כלל) מאוד מאיים. קולו של ברק, המדריך שליווה את הקבוצה שלי, והביטחון שהוא משרה, גרמו לחוסר האונים להתפוגג באפלה ולהתחלף בסקרנות. הנינוחות שלו בחושך עוררה את הפרנויה שהוא מצליח לראות אותנו בעוד אנחנו אבודים לחלוטין. ההפך הוא הנכון - מנחי התערוכה הם עיוורים או כבדי ראייה. התערוכה, שמציגה לנו את מה שהוא היום-יום עבורם, הופכת את יחסי הכוחות הרגילים בין רואים לכבדי ראיה, והפכה אותנו לתלויים בו לחלוטין.
הקבוצה עוברת מחדר לחדר כשכל אחד מהם הוא סביבה שונה עם ריחות, קולות ומגעים שונים. את תוכנם של החדרים השונים אין טעם לחשוף חלק מהכיף הוא לזהות את החפצים השונים, את התחושה שיש להליכה על מדרכה לעומת דשא, ואת הרווחה שחשים כשסוף סוף מוצאים ספסל להתיישב עליו.
התערוכה מועברת בקבוצות קטנות של עד עשרה משתתפים. האפילה יוצרת מיד אינטימיות בין המשתתפים, שמרבים לחבוט אחד בשני עם מקל ההליכה, ולמלמל "סליחה, לא ראיתי", מתוך אינסטינקט. לאט-לאט גם נכנעים לאוצר המלים שלנו, ששבוי ללא תקנה בחוש הראיה, ופולטים "זה כל כך יפה" על מה שבסופו של דבר הוא חושך, אבל כל כך יפה.
באנו חושך לגרש
בכך בעצם גדולתה של התערוכה: החשיפה לעיוורון מרגשת ומעוררת מתח בשני ממדים לכאורה מנוגדים. מצד אחד, חוש השמיעה, המישוש, הריח והטעם מתחדדים ומקבלים חשיבות חדשה. תפיסת המרחב משתנה, המודעות לגוף ולהשלכות המפתיעות של כל תנועה מתגברת. לצלילים פתאום יש כובד חדש, למגע יש מרקמים מפתיעים, והחושך הטוטאלי מתגלה כחוויה מקסימה. במקביל, מתחדדת גם ההבנה על התלות שלנו ביכולת הראיה. הניסיון האינסטינקטיבי מדי פעם למצמץ כדי לראות יותר טוב, הבהלה כשלא מוצאים את הקיר המובטח, וההבנה שיש מי שאף פעם לא ידע כמה הים יכול להיות יפה, הופכת את כל האפילה מסביב לדבר הרבה יותר עצוב.
אחרי הסנוור שביציאה המחודשת אל האור, מגיעה תחושת זילות כלפי יתר החושים. שוב הראייה משתלטת על התפיסה שלנו, וכל הצלילים והריחות חוזרים להיות ברקע, עמומים יותר. במקביל, מתפשטת גם הקלה מביכה. עבורנו הרואים, בין אם היא נותרת כגימיק ובין אם חוויה לכל החיים, התערוכה היא עדיין אירוע חד פעמי. העולם שהשתנה וחזר לעצמו בתום התערוכה, נותר חשוך לאורך כל הדרך עבור ברק המדריך, עם כל ההתחסדות שיכולה להשתמע ממשפט כזה.
ישראל היא מדינה נוראית ואדישה עבור מי שהוא אחר, נכה או מוגבל וגורלם של העיוורים לא שפר עליהם. מיעוט שבמיעוט הרמזורים במדינה מצויד במערכת צלילים כדי שידעו מתי לחצות, לא כל הציוד הנחוץ (שעון צלילים, ספרים מתורגמים לברייל וכו') מסובסד, והיחס של רוב האנשים, במקרה הטוב, הוא התעלמות. מספיקה ההתנסות במהלך התערוכה לנסות ולשלם בעזרת מישוש מטבעות, כדי לכעוס על כך שבישראל כל השטרות עשויים באותו גודל, ובכך אינם נגישים לעיוורים בכלל.
התערוכה מוצגת בחודשים הקרובים במוזיאון הילדים שבחולון, ואפשר להגיע אליה רק בתיאום מראש. פנו לעצמכם זמן, ותראו כי טוב.