הכוונה ביגי, הביצוע שורטי

מה שלא תגידו על ערוץ המוזיקה בגלגולו הנוכחי, וכנראה לא האחרון, כשנה אחרי תחילת השידורים, דבר אחד בטוח - הוא שדרג את תעשיית הקליפים. השוונג שהערוץ נתן על ידי הפקה של כמה עשרות קליפים, ההזדמנות של האמנים להיחשף במדיום אחר והתחרות ביניהם, הביאו לקפיצה משמעותית בכמות הקליפים המקומיים וברמת ההפקה שלהם. עד לא מזמן, רוב הקליפים שזכינו לראות במקומות הבודדים שנתנו חשיפה לקליפים ישראלים, פינות נידחות כמו "נטו" ז"ל, היו בעיקר צילומים ממוחזרים מהבארבי. אפילו להיט כמו "15 דקות" של אסף אמדורסקי זכה לפסאודו-קליפ שצולם בתכנית אולפן. היום, כל קליפ של מושיק עפיה נראה לפחות כמו פרסומת לסלולרי. הרבה מהקליפים שתראו בערוץ 24 השתדרגו לסטנדרטים בינלאומיים, אם זה אסתטיקת צילום גבוהה ("המרסדס" למרסדס בנד), לוקיישנים יפים ("מבול" של רונה קינן), רעננות רעיונית (שחר אבן-צור עם "דבורה") ויותר פרסומות סמויות (ששש, זה סוד), ובניגוד לפעם, נראה שהם צולמו ביותר מטייק אחד. בכל מה שקשור לנאותות ההפקה, ולתשומת הלב השיווקית שניתנת לקליפים, השינוי מזכיר את המהפכה שעברה תעשיית הפרסומות אחרי לידת ערוץ 2. מי זוכר שפעם כל הפרסומות המקומיות נראו כמו תשדיר חסות לקלאב הוטל לוטרקי.

הצרה היא ש-24 לא הצליח ליצור חוויית צפייה מעניינת. העריכה ברוב שעות היום מבולבלת ולא קוהרנטית, מתגלגלת ממזרחי-לייט דרך חצי-אלטרנטיבה לשיר פופ מקופסת שימורים. מי שעשה שיעורי בית על לוח המשדרים, יודע שהוא יכול לתפוס את "טיסת לילה" או לנקר את תחילת הסופ"ש עם "רוגעלך", אבל אם הוא מחפש שומר מסך לשעות היום, צפויה לו רכבת הרים סגנונית. עוד בטרם שודר הקליפ הראשון, קוטנר הבטיח ש"לא יהיה מקום לכולם", אבל מישהו שם איבד את המסננת. נראה שב-24 משדרים ה-כ-ל, תוך נטייה כבדה למסחרי ולידידו הטוב, המזרחי. לפחות הגישה הפלורליסטית הזו נותנת הזדמנות חשיפה גם לאמנים שחברות התקליטים התעלמו מהם, ומתגוררים על הכביש האיטי בארבי-פטיפון, כמו להקת מים או רדיוטריפ.

אבל אתם עוד תתגעגעו לרצועות הקליפים ה...אקלקטיות זו מילה שמחמיאה להן, כשתתחילו לראות את תכניות המלל. רק לפני שבעה חודשים השיק הערוץ לוח שידורים חדש, שלפחות בחלקו היה מסקרן, כמו "היפשושיות" שהצליחו בדרך כלל להצחיק, "טעמי" האישי והריאליטי "תשע שעות ושיר". אבל עם או בלי קשר לפרישתם עקב חילוקי של המנכ"ל ומשנהו, גיא בהר ועמית גולן, עבר הערוץ טלטלה תכנית שהשאירה אותנו עם אלטרנטיבות נחותות. "המבוקשים", מעין "אקזיט" באמתלה מוזיקלית, עוד מקבל ציון עובר בזכות הנינוחות של מיקי אביטל, אבל הרעיון להביא את כוכבי ערוץ הילדים להנחות את תכנית ה...הומור זו מילה שמחמיאה לה, "צרבת", מלמד מה חושבים בערוץ על קהל היעד שלהם.

כמובן ש-24 לא רק משקף את המציאות המוזיקלית, אלא גם משפיע עליה. נכון, גם בעבר היה לנו יבול דליל של מוצרי פופ עבריים, אבל העלייה המשמעותית בפופולריות של יציאות מז'אנר בוסקילה ורוני, היא תוצר ישיר של השימוש בטלוויזיה כפלטפורמה שיווקית. מי שהתרגלו לראות את בריטני יכולים לבהות עכשיו גם באחיות פיק דופקות פוזות שעוצבו על ידי היחצ"ן והסטייליסט שלהן. דוגמא בולטת יותר היא הזינוק שנתן ההיפ-הופ המזרחי מתופעת שוליים, דרך השמעות חוזרות ב-24, למצעדים. סגנון הכלאיים הזה מתכתב עם העארס-הופ המסחרי, שמתאפיין בעיקר באסתטיקת בלינג-בלינג, שכמובן אין לה זכות קיום בלי קליפים, כמו שנאמר, אם אף אחד לא ראה את שרשרת הזהב שלך, כאילו שהיא אינה קיימת. לא מפליא שהישראלים, הסמן הבולט של הז'אנר, הפכו כבר לאמני הבית של 24, וקיבלו את הכבוד להנחות את השידורים מכפר המוזיקה.

הבחירה לשדר רק מוזיקה ישראלית (רק רגע, סלוצקי בממתינה), דורשת להעמיד את האבחנה הגיאו-מדינית בין מוזיקה ישראלית ל"לועזית" במבחן. לכאורה, תרבות היא תרבות ומוזיקה היא מוזיקה, והחלוקה הזו מלמדת לא על האיכות ולא על הסגנון של הקליפים המשודרים (לא, "ישראלי" זה לא סגנון). מאידך, היא מגדירה את הכיתה הטיפולית של הבית ספר, ומגוננת על המוזיקה הישראלית מהתמודדות בגובה העיניים עם מוזיקה מהעולם, וכך מקדמת את ההתייחסות הסלחנית-משהו לתוצרת המקומית. לא הגיע הזמן שתקליטים ישראליים יישפטו באותם סטנדרטיים שחלים על מוזיקה בכלל? מה עוצר את המוזיקאי, שחשוף ל-MTV על שלל ערוצי המשנה שלו, מוריד בסולסיק כל נפיחת אינדי מחו"ל ועובד על אותה תוכנת מוזיקה, מליצור מוזיקה שלא זקוקה לויתורים והנחות רק כי היא הוקלטה בעברית?

אבל האמת, אני אמנם שומע יותר מוזיקה מחו"ל ואני משער שזה לא ישתנה, אבל אני כן קנאי למוזיקה הישראלית. לצד הטינה המובנת לסנוביות הצרפתית (והם גם אנטישמים!), אני מעריץ אותם על המאמץ ליצור מרחב מוגן לתרבות שלהם, על כך שלסופרמרקטים שלהם לא קוראים "היפר-מגה" ושהשפה שלהם מעשירה את עצמה שלא ע"י שימוש באנגלית. גם ערוץ 24, ע"י ההתמקדות בישראלי ומנגנוני האין-סינון שלו, מבטיח ביטוי תרבותי הולם וחשיפה מינימלית לאמנים מהשכונה שלי, וזה יותר ממה שכל ערוץ ציבורי או מסחרי אחר, ברדיו או בטלוויזיה, נותן כיום למוזיקה הישראלית.