איי קיוט

אחרי שבשנים האחרונות עשו כל שביכולתן לשכנע אותנו שאין דבר שעלול להיות מאכזב יותר מאשר לשוחח איתן על החיים שמעבר לשמפו, באות אורלי ויינרמן ויעל גולדמן, ולצד התחלת קריירה חדשה בתחום השירה (כל אחת ניפקה בינתיים סינגל לרדיו), מנסות לשכנע שזה לא הן זה אנחנו. לא הבנו אותן נכון, קלות דעת היא עבודה שדורשת התמחות נדירה וכמו שאמר פעם דן שילון על תוכניתו - כצופות הן לא בהכרח היו תורמות לרייטינג של עצמן. זה, בתמצית, עיקר הראיונות האישיים המקבילים שנתנו בסוף השבוע גולדמן ל"תרבות מעריב" וויינרמן ל"7 לילות".

אף שיש צדק בטענה שמשהו מחוצף מתגלם בבחורות שבנו את הקריירה שלהן על פיגומי יכולתן המרשימה להתנער - גולדמן בחינניות, ויינרמן בבוטות – ממשקלו של השכל כמרכיב באישיות וכעת הן טוענות ששיקרו לנו לכל אורך הדרך - דידקטיות מסוג זה נשאיר, ברשותכם, ל"גילוי נאות" עם חנן עזרן. הפיתוי לחשוף את האמת מאחורי התדמית (כל שכן כשהן פנויות כרגע) משמעותי יותר. האמנם מדובר באינטליגנציה חבויה שהמסך הצליח כדרכו לסלף?

בשנים הראשונות בהן פרצה לתודעה הציבורית ויינרמן נחשבה כסוג של קסם פוסט-מודרני, אחת שפתרה את נוסחת הבלונדינית = טיפשה עם תשובה ברורה, לטובתה. קשה היה להאמין שמאחורי הבעת התימהון השגורה שעל פניה לא מסתתרת תוכנית אב סודית. אחרי הכל, לזכותה ייאמר שהיא זיהתה מיד את הטרנד של ג'ובאני רוסו ואפילו את הטקסטים לתפקידים שביצעה היא ידעה לשנן. כן, חייב היה להיות בה משהו מעבר. אלא שהמשהו הזה מעולם לא טיפטף החוצה. זו לא פעם ראשונה שוינרמן מבקשת להציג את הבלונד שלה כתפאורה בלבד. בראיון הנוכחי ההבדל הוא שמי שביססה את תדמיתה על הקריצה שמאחורי הגיעה לקו הגמר של גיל 33 עם גישה פרונטלית: בואו תשמעו מה יש לי לומר, בלי מתווכים, בלי תדמיות, אורלי על עצמה והעולם. כך גילינו שהיא אוהבת לקרוא ("ספרות זה מקצוע ענק"), מעריצה את פרס ("כי אין הרבה אנשים ברמה שלו"), הצביעה ל"טומי" (בלי נימוק), ואף נידבה פתרון לסכסוך במזרח התיכון: ללמוד ערבית ("כי ככה נגלה שמאחורי השפה הזאת יש אנשים").
ובכן, יכול להיות שהיה עדיף לו נמנעה מלהבליט את כישוריה הקוגנטיביים?

גולדמן, לעומתה, מעולם לא הייתה, אם להיצמד למרחבי עולם הדימויים המרהיב של מנחי "אקזיט", אורלי ויינרמן עד הסוף. בתוך ניבי ההבל של תוכנית הצהריים שלה היא תמיד הקפידה לרמוז שלה גם יש שפה אחרת. לפיכך הדרך שלה להוכיח ש"אני לא מטומטמת ולא מוכרת אוויר" כדבריה, הייתה פחות ישירה. היא הבהירה את עמדתה לגבי חלק מהפעילות ב"אקזיט" ("קצת מפגר, לא?"), חשפה אג'נדה בסגנון "אני עצמי לא הולכת עם חולצות בטן", ואף תרמה אבחנות סוציולוגיות משל הייתה אחת מפוקדי בית האבות "אחוזת ראשונים" ("לעומתנו, הנוער של היום הרבה יותר מתוחכם, יש להם אינטרנט, מצלמות דיגיטליות.."). בואו נאמר שאם גולדמן התראיינה כדי להבהיר שהיא לא פה רק בגלל העיניים היפות, הראיון רק הבליט אותן. ירוקות כאלה. באמת יפות. מה שעצוב במה שמתגלם לנוכח הגותן של השתיים זה לא הגילוי שבאהבלות מוחלטות אכן לא מדובר כאן, אלא שזוהי גם המסקנה הסופית: באהבלות מוחלטות לא מדובר כאן. כל היתר, פוילעישטיקים. לא מעניין.

ויינרמן, כצפוי, משכילה מעוגן. אבל בשביל להכיר בחורה בלונדינית שמתלהבת מפרס ופעם הוציאה 90 במתמטיקה כל שעליכם לעשות הוא לפנות לפקולטה לסוציולוגיה במכללה. גם גולדמן, למרבה הצער ולמרות שעד הראיון פיזרה סימנים של פוטנציאל (בעיקר החברות עם מיכאל הנגבי), ככל הנראה לא ניחנה בשאר רוח סמוי אותו החביאה מהצופים. יש לה משפחה משכילה, היא יודעת שהיא עוסקת בטעם הלוואי של החיים, היא יפה, זהו. עוד נגזרת בענף האינטליגנציה הפופולרית. אלמלא היו מתעקשות לשכנע, לפחות היינו יכולים להישאר עם אלמנט המיסתורין, לטוב ולרע.

כעת ברור שוינרמן וגולדמן אינן מהוות גורם שמשרד החינוך יכול להזדעק עליו. הן בהחלט לא טובות או גרועות מהיתר. אפילו בשביל לדרדר את הנוער אין להן שום דבר יחודי. בלי התפאורה הטלוויזיונית, מה שיש להן להעניק זה בעיקר מנת יתר של שעמום. זה לא שהן לא ראויות לדיון אקדמי בפורומים של "שמש" או "אקזיט", אבל יש לפזר את העיסוק בדמותן כסוג של בולי תרבות לדור החדש. בחורות רגילות שמיטיבות לגלם את התפקיד שהתסריטאים ייעדו להן. משעמם לי.