אייס אוף בייס

אייר ו-Sia, בית סומרסט, לונדון, אנגליה 4.8.04
The Bays, The Old Market, ברייטון, אנגליה 6.8.04

עוד יום חם בלונדון. מי שהשיג כרטיס להופעה של אייר היום, מרגיש בר מזל במיוחד. כי סומרסט האוס הוא לא עוד אולם הופעות נוסף בעיר שכבר ראתה את כל האולמות. סומרסט האוס הוא מיני אתר היסטורי, מבנה עצום שהוקם במאה ה-18 ואיחד לראשונה פונקציות ומשרדים ממשלתיים כדי לקצץ קצת בתהליכים בירוקרטיים, ומשמש כיום בעיקר כאכסניה לתערוכות קבועות ומתחלפות. בפטיו המרהיב שלו, מוקפים במבני האבן המרשימים וחלונות הזכוכית הרבים, מתקיימות בשנתיים האחרונות מדי פעם הופעות מתחת לשמיים הלונדונים הלא-סלחניים.

יום שישי אחר הצהריים. עיירת החוף ברייטון ממרקת את עצמה בצבעי הקשת לקראת מצעד הגאווה שייערך בה למחרת. העיר שקולטת בכל סופשבוע בין יוני לאוגוסט אלפי מהגרים לונדונים שמחפשים את הים, מקדמת אותי בבריזה צוננת ובפרצופים מסבירי פנים. חלק קטן מהם יודע שהערב תופיע בחלק קצת פחות מרכזי של העיר להקת ה-Bays, להקה שכל מי שראה אותה מופיעה, מוכן להישבע באחותו שזו חוויה שאסור להחמיץ.

הפטיו בסומרסט האוס מרופד בכמה אלפי לונדונים מתוחכמים, שצופים בהופעת חימום של Sia. יש לה קול יפה לסיה, אבל כל פעם שנגמר שיר, היא ממלאת את השקט בנאומים מביכים. היא כל כך חמודה שבא לצרוח: מצחקקת בדיחות פרטיות לעצמה, מוסרת ד"ש לחברים בקהל, ומסתבכת בדרך ללא מוצא כשהיא מספרת על הלהקה האחרת שלה, זירו 7, שנקראו התשובה הבריטית לאייר, ואיך זה שעכשיו אייר נותנים לה לחמם אותם. המממ. אשכרה. כשהיא שרה עם הקול הבאמת יפה את "Breath Me" מתוך תקליט הסולו האחרון שלה, התגעגעתי לרימיקסים שעשו לו פור טט ואולריך שנאוס. אז כן, סיה היא זמרת טובה שיודעת לעורר געגוע.

300, אולי 400 איש, רובם סטודנטים מקומיים, העדיפו לוותר על צפייה בשקיעה האדמומית מהטיילת, והתכנסו בערך בתשע בערב באולם היפה של האולד מרקט. על הבמה עמד מסך, ולפניו במאי הסרט התעודי הקצר, שצולם על ביקור שערכה להקת ה-Bays במקסיקו, בחסות הבריטיש קאונסיל. סיפור הרקע הוא כמעט ריאליטי טי.וי – הלהקה מגיעה למקסיקו, בוחנת כמה עשרות סטודנטים למוזיקה, ומתוכם בוחרת שמונה צבעוניים במיוחד, כדי שיופיעו איתה שבוע אחר כך בהופעה מיוחדת. הקריינות של ג'ון פיל לאורך הסרט, כשהוא מתאר את האודישנים ואת החזרות המשותפות, נשמעות יותר כמו סרט טבע של ריצ'ארד אטינבורו ופחות האח הגדול, אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור של הלהקה והאידיאולוגיה יוצאת הדופן שלה.

לפני שנה, אולי שנתיים, מישהו סיפר לי שאסור להחמיץ את ההופעה של אייר. משהו על הקסם של השירים שעל הבמה הופכים להיות גדולים וסוחפים עוד יותר, משהו על הנטיות הפרוג-רוקיות (נו, במקרה שלהם הפ' גם דגושה וגם לא) שבאות לידי ביטוי על הבמה. הייתי חייב לנסות להשיג כרטיס. אם כבר יוצא לי להיות בלונדון בשבוע שהם מופיעים, אסור להחמיץ.

הרעיון לעשות מוזיקת דאנס אלקטרונית עם להקה חיה הוא לא בהכרח מקורי. אפילו על במת הדינמו דבש עוד בתקופת הפרה-התרחבות אני זוכר כמה להקות נוראיות, מאוננות על מקצב דראם-אנ'-בייס. ה-Bays בנו את כל המוניטין שלהם, ומוניטין זה כל מה שיש להם, על היותם הלהקה הראשונה שעושה את זה כמו שצריך. הבייז לא נכנסו מעולם לאולפן הקלטות. לא מדויק בעצם – כאינדיווידואלים, שניים הם נגני אולפן אולטרה-מנוסים עם קילומטראז' ארוך, ושניים נוספים כבר עשו לעצמם שם בסצינת האלקטרו-ג'אז (והשמות הם פאלם סקין פרודקשנס וג'ימפסטר). אבל כלהקת הבייז, כל הקיום שלהם הוא על הבמה. אין דיסקים לקדם ואין תכתיבים של חברת תקליטים. המוצר הוא ההופעה עצמה, וההופעה מאולתרת מהתחלה ועד הסוף.

אייר עלו לבמה, מחוזקים בשני נגנים, ועם מוזיאון מרשים של סינתיסייזרים שלא היה מבייש את ריק וייקמן וקית אמרסון (שני קלידנים מגלומניים שמזוהים עם הרוק המתקדם של הסבנטיז). מחרוזת הלהיטים של אייר השתלבה טוב מדי עם המבנה הארכיטקטוני המכובד, והעדר הגג או העננים איפשר גם לקלי לראות את הכוכבים. אבל עד מהרה הקהל היה עסוק בשיחות קטנות סביב כוס בירה, כשהצרפתים מעניינים אותו פחות מהקצף בקצה של הגיניס. אין שום שאלה – אייר הם כותבי מלודיות בחסד ואשפי אולפן מיומנים. אבל על הבמה בסומרסט האוס הם היו פרודיה על הצ'ילאאוט שממנו הם מנסים כל כך לברוח. הם פשוט היו משעממים. אפילו השירים עם האינטנסיביות הרגשית הפכו להד קלוש של עצמם.
אחרי שעה וקצת הם ירדו, ולפי כללי הטקס חזרו מייד להדרן.

ממקצבי היפ-הופ דרך האוס עמוק ועד התפרצות של דראם-אנ'-בייס, אין ספק שהרביעייה על הבמה יודעת את העבודה. אנרגיה טהורה של חטיבת הקצב, מתופף ובאסיסט שלא מתביישים לנגן במונוטוניות של מכונה עם זיעה אנושית, ושני אנשי הסינתים מוסיפים את הבשר. הסיפור של הבייז זה איפוק. אף אחד לא עושה סולואים, כל אחד מוצא תפקיד קטן שמשתלב בתוך הגרוב שעובד. הגרוב של העכשיו. הלופ המאולתר. זה שעוד כמה דקות יזרום לכיוון קצת שונה. בקדמת הבמה כולם רוקדים. הבייז הם די.ג'יים שמנגנים על כלים חיים במקום על פטיפונים. הם מבינים איך בנוי הערב, מה גורם לקהל לרקוד, והם מבינים אחד את השני. המוזיקה עצמה היא לא בהכרח כזו שתשמעו בבית או במכונית. לפעמים היא קצת שבלונית וצפויה, אבל כאן ועכשיו היא הדבר היחידי שיש. כמו די.ג'יי, כשהם מסיימים את הסט שלהם אחרי כמעט שעה וחצי, הם לא חוזרים להדרן. הם עייפים ומותשים מדי והערב הם נתנו את כל מה שיש להם.

בהדרן השני, משהו פתאום משתחרר. אייר נזכרים להרים טיפה את הווליום, הסולואים על הסינתיסייזרים הישנים מתבייתים על משהו, הקצב מתגבר, וכולם אסירי תודה שהם יכולים ללכת הביתה עם משהו קצת יותר מוחשי ופחות, אממ, אוורירי. בעידן שבו הקהל מחפש יותר ריגושים בהופעות חיות, על חשבון די.ג'יים שרק מנגנים תקליטים של אחרים ועל חשבון מכירות מצטמקות של דיסקים, לא ברור איזה להקה מאלה שראיתי בשבוע שעבר, גדולה יותר.