טוקבקיסטים יקרים,

בספרו "על פני חיים רבים" מסביר שמעון פרס מדוע יש להתייחס בהבנה לדעות צרפתיות שנויות במחלוקות: "בעיני הצרפתי הדבר הכי נורא בחיים זה שעמום. על כן הצרפתים משנים מפעם לפעם את דעתם, פשוט כדי שלא ישעמם להם. אם תראה בשדה התעופה זוג שלא פוסק מלדבר – אלה צרפתים. מהיום למחר הם יכולים לשנות את דעתם, פעם ככה, פעם ככה, רק לטובת ארגומנט טוב". דיוקן הצרפתי כמי שמלהג עצמו לדעת אמור היה להוות השראה לפתיח ביקורתי על שגיא כהן, פרשן הכדורגל של ערוץ 5 ומבקר המסעדות של "מעריב", אלמלא הרגשתי – ליתר דיוק, נדחפתי להרגיש בעזרת יועצי סתרים מביני דבר - שיש גבול למה שמבקר אחד יכול לטעון על רעהו הבכיר ממנו מבלי לבקר את עצמו.

הסיבות בעטיין אבהיר, בהמשך, מדוע יש לשלול את פרשנות הכדורגל האינטלקטואלית של כהן הן מסוג ההנחתה לבעיטת בננה. זאת משום שאין לי אלא להודות שתיקון קוסמטי קליל, החלפת השם שגיא כהן בשמי, עדיין יותיר נתח עסיסי מהביקורת בתקפותו. בשל כך, וכמחווה של רצון טוב, אני חוסך לטוקבקיסטים את ייסורי הכתיבה. מודה: גם אני חוטא לעיתים – לדעתי רחוקות, אבל לא בטוח - בנימוקים שהעובדות נועדו לשמש להן בעיקר כתפאורה.

יש מבקרים חשובים, טובים וגרועים ממני. אולם כמעט לכולם מכנה משותף: קשה להיות, באופן קבוע, מבקר הגון, מדויק, ענייני, אחד שלא גורם לכך שמרוב יער של מילים הוא מחמיץ את העץ. קשה להתחמק מהנטייה המגונה קודם לסמן את המטרה ורק אז לנפק הסברים לחיסולה, כי קל להיסחף בנחשול המילים שמטביעות את מושא המאמר. קשה להיגמל מהנטייה הזאת דווקא משום שישנם אנשים – על פי רוב, מבקרים - שקל להם לספק לקהל הקוראים את הדעה ההפוכה ממה שהרוב סבור. אמנון דנקנר עשה מזה קריירה די מוצלחת. זה לא אומר, כמובן, שיש להתעלם מחשיבותן של ביקורות. חלקן מאירות עיניים בסבך התדמיות השקריות שמאכילים אותנו. יש להן גם חשיבות מבחינת הדיון הציבורי, הלחימה בשעמום, התבלין שהן מוסיפות לשגרתי. מה עוד שאחרי הכל, גם השכל זקוק מדי פעם לזיון טוב.

אבל גם אם, איך לומר, באופן עקרוני מילה שלי זה מילה לדעתי, אין לכחד – וסליחה על ה"חיים שכאלה" שאני מקיים לצורך העניין – שאם זרקתי 600 מילה, מוצדקות לטעמי, שמשבחות את צניעותו של טל ברמן לא יכולתי ביום רע גם להסביר את ההבל שבבינוניותו; וזה לא אומר ש-700 המילה, הנבונות לתחושתי דאז, על הציניות של עמנואל רוזן כתופעה שמעקרת כל דיון אידיאולוגי, לא יכלו, לו הייתי זוכה בלוטו באותו יום, להפוך גם לתיאור מלבב של מלחמתו האמיצה של רוזן בשחיתות הפוליטית.
ועכשיו, כשכולי תקווה שהכנות שהופגנה כאן תנטרל את היחס החשדני שעלול להתעורר מעתה לשאר הביקורות, בכל זאת אני מעוניין להסביר שכהן הרסני לפרשנות הכדורגל דווקא משום שהוא מתעקש לתכנת אותה.

מכיוון שמבקר קולנוע לא חייב להיות במאי בעברו, הואיל וביקורת היא לעיתים מזומנות אלמנט לא פחות חשוב מהיצירה עצמה, ומאחר שגם יחסים אינטימיים לא שווים הרבה בלי "לדבר על זה" אחר כך – הבעיה עם כהן איננה נעוצה בטענות שלמה שרפיות עממיות מסוג ה"איך זה שדוקטור שלא לבש חולצת ספורט מימיו מעז לנתח את המיוזעים על הדשא?!". הבעיה אתו מתחילה בכך שכהן הוא בין פרשני הספורט והאוכל הבודדים בעולם שזהו להם מקצועם מלכתחילה. מרבית המבקרים עשו משהו בתחום הביקורת – כרפורטרים, כתבים, או לפחות כבעלי מקצוע כושלים – בטרם פירשנו לנו את המציאות. אבל דומה שהעובדה שכהן נשלף היישר ממגדל השן האקדמי לביקורות כדורגל ואוכל, מאלצת אותו לפתח צורך אובססיבי-אינטנסיבי להוכיח שהוא ראוי לתפקיד. כמו אותו כדורגלן עילג שמגחיך את עצמו רק משום שהוא מתעקש לא לדבר בטלוויזיה בשפתו היומיומית, כהן, ברהיטות משוייפת ומגולפת מדי, מתעקש להציג נימוק שכלתני ברור לכל אירוע מקרי.

כך שיבח את נבחרת יוון המשמימה עקב "הטקטיקה המרשימה שלה" (מתי בפעם האחרונה צפיתם במשחק כדי ליהנות מטקטיקה?); כך הצליח לומר אתמול, כבר אחרי דקה אחת של המשחק בין חיפה לרוזנבורג, שהבעיה של שחקני חיפה היא שאינם עושים תנועה בלי כדור (במקום להסתפק באבחנה אנושית פשוטה ולומר שהם פשוט בהלם משום שספגו גול אחרי חצי דקה); וכך העיר בשבוע שעבר שסאלם אבו סיאם, המגן של מכבי ת"א, צעק על השופט כשקיבל צהוב משום ש"הורגל למנטליות של השופטים הישראליים שעושים חשבונות, בניגוד לשופטים מאירופה שמוציאים כרטיס רק ביחס לעבירה עצמה" (כאילו שאנחנו לא רואים בכל שבוע שגם בכדורגל האירופי – בעיקר היווני שאותו כהן כה משבח – שחקנים מתפרצים כלפי השופט). וכך, אם כל מבקר, בכל תחום, חוטא מעצם מקצועו בלהג מיותר לעיתים, כהן, בניסיונו לייחס לכדורגל – שדה שבו המימד האהבלי והמקרי משמעותי ביותר – תכונות מתמטיות, מגדיש את הסאה.