אמריקקה על אסיד

זוכרים את סרטי הטלוויזיה האמריקקיים מסוף שנות השבעים-תחילת השמונים, שהוקרנו בטלוויזיה החינוכית, בהם תמיד איזשהו ילד פרברים היה הולך לאיבוד, לא מוצא את ההורים, בורח מהבית כי הם כעסו עליו או פשוט מחפש את כלבו החמוד, שקראו לו בנג'י או בובי? האלבום החדש של הפוליפוניק ספרי מתחיל כמו הפסקול הוואספי של הסרטים ההם, אמריקנה פרברית נאיבית, רק אחרי שהילד הגיבור פוצץ לעצמו את הראש באל.אס.די, פוטר מהעבודה , נזרק ע"י בן/בת הזוג, או כולם יחד. הילד ממלא לעצמו את הראש במנטרות אופטימיות, מחפש גאולה דתית, ועושה הכל כדי להתפייס עם העולם בו הלך לאיבוד, אבל במקום לרצות למות, הוא תמיד שומר על איזהו חיוך עצוב בזוית הפה.

הילד הזה הוא טים דהלאפטר, סולן ומנהיג הפוליפוניק ספרי, אנסמבל הפופ מדאלאס טקסס. הספרי מונים כעשרים וחמישה חברים, פלוס מינוס, כשעשרה מהם מרכיבים מקהלה, והשאר מנגנים על חליל, פיקולו, קרן יער, טרומבון, ת'רמין, סינתיסייזרים, נבל ועוד ועוד. אלבומם הקודם והראשון מ-2002, הורכב בעיקרו משירי פופ סימפוניים, קצרים וקופצניים, ולא נשמע כמו שום דבר אחר, גם בזכות אהבת החיים המשכנעת וגם בזכות המקהלה, שהייתה הקול המוביל של ההרכב. הפופ המושלם, ההרמוניות והמורכבות של העיבודים, הזכירו מייד את הביץ' בויז, עם טאץ' של פיקסיז בביקור ברחוב סומסום.

"Together We're Heavy", החדש של הספרי, שוב מזכיר את אותה להקה, אבל ברגעיה המהורהרים והניסיוניים יותר. השירים ארוכים, אפיים ונוגים בהרבה, ויכולים להתחיל בבלדת פסנתרים וכלי מיתר, ולהתפתח לכדי אטרף פופ בומבסטי. ההשוואות לאלבומיהם האחרונים של מרקורי רב והפליימינג ליפס מתבקשות, אבל לי האלבום היפהפה הזה נשמע כמו מקהלת החלומות הפסיכדלית של הקרפנטרז בגן עדן, מפגש בין "מסביב לעולם ביום" של פרינס לבין "Let It Come Down" של ספיריצ'ואלייזד, או הסופר פרי אנימלז - גירסת המחזמר, וגם מאד את ימיה הטובים של להקת הפסיכדליה הבריטית הבו רדליז.

הפוליפוניק ספרי, "Together We´re Heavy" (Hollywood, יבוא)