מסאלה בורגר

אפשר להגיד על אמריקה הרבה דברים רעים, אבל דבר אחד אי אפשר לגזול ממנה: את השמירה האובססיבית על חופש הביטוי. ללא האלמנט הדמוקרטי הכה חשוב הזה, מייקל מור היה נאלץ להסתפק בקריירה ביתית של מיזנטרופ, ו"הרולד וקומר משתוללים באמריקה", הסרט החדש מבית דני ליינר ("אחי, איפה האוטו שלי?") היה נשאר בגדר להיט מחתרתי של מהגרים.

למזלם של התסריטאים ג'ון הורוביץ והיידן שלוסברג שזהו סרטם הראשון, ארצות הברית של אמריקה היא ישות המקדשת את החופש להביע דעה, וכך במסווה של קומדיית נעורים פרועה יכולים כותבי "הרולד וקומר משתוללים באמריקה" להשתלח בכל מה שקשור לגזענות וסטריאוטיפים במולדת ה”Have a nice day”.

הרולד וקומר הם שני צעירים אמריקנים ממוצא קוריאני והודי בהתאמה, וכמו כל שני צעירים אמריקנים, יש להם שני מאפיינים עיקריים: הם סטלנים והם חרמנים. הרולד (ג'ון צ'ו) הוא יועץ השקעות בעל ארשת חנונית, וקומר (קאל פן) הוא מועמד חייכני ללימודי רפואה. אבל מה ששני גיבורי הסרט באמת שואפים אליו בכל מאודם, זה להוריד כמה שיותר באנגים, ואז לשבור את המאנצ'יז עם עשרות המבורגרים של "וייט קאסל". בדרך ליעד הם מנסים לתדלק את מלאי הסמים הקלים, להשיג זיון, ולהשתדל לצאת בשלום מכל מיני תאקלים, שמסדרים להם הצעירים הלבנים של אמריקה. נשמע לכם כמו סרט מתבגרים חביב? הסרט "הרולד וקומר משתוללים באמריקה" משווק אמנם כקומדיה שמיועדת לגיל בו עומד אדם צעיר על דעתו, ובעקבות כך בוחר להתנשק צרפתית עם הבאנג שלו במשך כמה שנים טובות, אבל מאחורי הטייטל השובב הזה מסתתרת לה סאטירה חריפה שעושה מהרד נקס האמריקאים קערה גדולה של קססה קצוצה היטב.

הסרט משתלח בכל מה שיש בו רמז ללבנבנות וואספית. הוא שם ללעג את הגזענות המשטרתית, הוא צוחק על הכאות שחורים רק כי הם שחורים, על מנת המשכל הנמוכה עד כדי כאב ביצים של השוטרים בארצות הברית, על תרבות הפוליטיקלי קורקט שממציאה ביטויים כמו "הינדו-אמריקני", וגם על סטריאוטיפים מוכרים כמו דמויות של רופא-מנתח הודי או בעל חנות זר. הוא אפילו מסתלבט על מסורת הפרודיה על המהגרים באמריקה על ידי הזכרת שמו של אפו, החנווני ההודי ממשפחת סימפסון.

נראה שהיוצרים של הרולד, קומר ושות' באו לעשות סרט שכולו כיף, סמים ורוק-נ'-רול, אבל לא שכחו לדרוך בדרך על כמה פרות אמריקניות מטומטמות, הלוחכות עשב כשהילת קדושה מרחפת מעל עיניהן הגדולות. אחת הפרות, אגב, היא דמותו הבוגרת של ילד הפלא ד"ר דוגי האוזר (ניל פטריק האריס), שמופיעה כשהיא דלוקה מאקסטזי ועושה קוק מישבן של בחורינה חטובה תוך כדי דהירה בכביש המהיר.

לאור המסר החתרני-סטירי, מאכזב קצת לגלות אחרי מחשבה נוספת, שהאובייקט אחריו דולקים צמד בני המהגרים הוא דווקא המבורגר שנקרא וייט קאסל, כלומר טירה לבנה. לאור האנטי-לבנבנות שהסרט טורח לשדר לאורך כל 88 דקותיו, הבחירה דווקא בשם הטעון הזה יכולה לגרור תהיות: האם זוהי למעשה מטרתם האמיתית של בני המהגרים? להיות ככל הלבנים? להיכנס לטירה הלבנה? התשובה שבאמת יש רשת המבורגרים כזאת לא מספקת, כשמדובר בסרט עם מסר כל כך ספציפי.

ביקורת חברתית היא מאבות המזון, שלא לומר אבות הג'אנק פוד, של כל תעשיית קולנוע בריאה, ואמריקה, באופן מודע לחלוטין, מרשה שיכנסו בה. מעבר לערך של חופש הביטוי, מחאה חברתית במסגרת המדיה הקולנועית מתעלת את הזעם הציבורי לשטח מוכר שאפשר לשלוט בו. הוצאת קיטור מבוקרת, זה מה שהולך באמריקה.

"באולינג לקולומביין" ו-"פרנהייט 9/11" הם סרטים שכתוב להם על המצח "מחאה חברתית", אבל הם לא הסרטים היחידים שמשפריצים מסרים נוקבים בניסיון להעיר את הקהל שלהם. דווקא הפניה של מעללי הרולד וקומר אל סביבות גיל הנעורים יכולה להפיק תוצאות טובות יותר מבחינת מודעות של קהל צעיר לסטריאוטיפים בחברה בה הוא חי. באופן אוטומטי, זה גורם לי להרהר במה במתרחש אצלנו, חברה שמושפעת באופן ישיר על ידי מה שקורה במדינת האם, אמריקה. מתי תיכתב בישראל קומדיה העונה לשם "מוחמד וטאהר עושים חיים בתל אביב" או "טינג ופונג עושים בלאגן בטבריה" או "דימא ואלכסיי אוכלים מפרום בראשון" ובכלל, מה עם קצת קולנוע עלילתי מחאתי בישראל? צריך לחכות לרענן אלכסנדרוביץ' ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש") או שיש עוד יוצרים שירימו את הכפפה?

ועד שנקבל תשובות לשאלות האלה, נחזור בחזרה לפסקה הראשונה: הרבה לכלוך אפשר לשפוך על ראשו של הקולנוע הוליוודי, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: את היכולת לצחוק באופן קבוע על עצמו ועל מולדתו. גוד סייב אמריקה, אנד הב א נייס דיי.