הקרנבל של אמנון

דמיינו רגע את התקליטייה של אמון טובין. מה אתם רואים? ערמות של אוצרות ויניל ישנים, את כל אותן פיסות שמרכיבות את האלבומים המופלאים שלו, את טובין זומם את הסימפול הבא? ומה אם היו לידן גם ארבעה פטיפונים? הייתם בוודאי חושבים במונחים של טרנטייבליזם, נזכרים בסקרץ', מדמיינים את טובין הופך פלסטיק לזהב שחור, מתפללים להיות שם כשזה קורה. אין שום סיבה שלא תחשבו את כל אותן מחשבות נפלאות. לא הייתם חושבים על מסיבה שבה נסיך הפטיפונים יעביר לכם את האנרגיה השחורה-שבורה-נינג'אית שלו, מקבצים דיגיטליים שמגיעים היישר ממכשיר פיינל סקרץ' חדש. מה פתאום. אבל זה בדיוק מה שקורה בסוליד סטיל החדש שהוקלט לייב באוסטרליה, תחת ידי הפלא הברזילאיות של טובין. קוראים לזה אתגר. עכשיו תחשבו על סט שלוקח חומרים של טובין ומדביק אותם יחד עם קלאסיקות ריקודים של אחרים, בסגנון עדות המאש-אפ, ומה קיבלתם? תלוי.

אם אתם אוהבים את הברייקביט השחור והמעושן או את האלמנטיים הג'אזיים של טובין, כדאי שתדעו שלא תזכו לקבל הרבה מהם. במקומם תקבלו מנה גדושה של דראם אנ' בייס וברייקביט, שכל ביט בו יכול להפיל בניין. שעה של מאגיה שחורה שעלולה להחיות גם רחבות במתנ"ס לגיל הזהב או להרים אנשים מכיסאות גלגלים ולגרום להם לרקוד כאילו מחר יגיע רק ביום שלישי. סט שקצת קשה לשמוע אותו בבית, אבל מסתיים עם נקודה למחשבה. מה היה קורה אם טובין היה לוקח שעה של קלאסיקות כמו "Venus In Furs" של וולווט אנדרגראונד, שסוגר את הסט הזה, ומטפל בהן בסגנון שלו. מה היה קורה אם הוא היה לוקח נגיד את "און דה ביץ'" של ניל יאנג. האם חשבתם פעם לרקוד לצלילי השיר הזה? דמיינו.

אין שום סיבה שאמון טובין היה רוצה, אפילו תחת איום, לסמפל משהו מהאלבום החדש של בלו סטייטס. אין שום סיבה שאדם אחר מלבד חברים קרובים של ההרכב יצטרכו לסבול את השעמומון הזה, ואפילו הם ירצו לזרוק אותם לאריות אחרי שעה כזו. שעה של מוזיקת אמצע הדרך שלידה נשמע שיר חדש של סטינג כמו הדבר הכי רענן שהעולם הזה יכול לספק. שעה שגם העורך הכי צעיר-זקן בגלגל"צ היה מתבייש להשמיע בשיא הצהרים. מישהו צריך ללמוד לקח מהאלבום הזה, כל אותם אלקטרונאים כמו האיש שמאחורי הבלו סטייטס, אנדרו דראגזיס, שחושבים לעבור את המסלול שמוביל מספות הצ'יל אאוט לתחנות רדיו, מבלי לעבור קודם סדנא בכתיבת שירים. אם לדוגמה היו מקבלים קצת עזרה מחברם ללייבל דן "ברודווי פרוג'קט" ברידג', שעבר באלבום האחרון שלו מטמורפוזה מוצלחת מאוד למיני להקה, זה היה עלול לעבוד. אם הם רק היו עושים אלבום שלם שנשמע כמו השיר "Output" האינסטרונטלי-סינמטי, שמזכיר כמה רגעים יפים משני האלבומים הקודמים, וגם הקטע היחיד ששווה באלבום הזה, הכל היה נראה אחרת. אם רק האלבום הזה היה נגנז ובמקומו היינו מקבלים שוב, פסקול לשייק פירות של אחר הצהרים על המרפסת, היינו מודים לכל. באמת.

כל ילד עם סינתי יכול להקליט כמה שטיחים ולחלום על פס-קול. אולם פסקול אמיתי ומלא בהשראה, שניתן להקשיב לו בבית ולדמיין תסריטים בראש, הוא משהו שקשה מאוד ליצור. עומר רודריגז לופז, הגיטריסט הסופר מוכשר של מרס וולטה ועמיתו לעסקי הגיטרות ג'ון פרושיאנטה הצליחו ליצור כאן פס-קול לחלום בהקיץ. תחשבו על פסקול של מרס וולטה, ותחשבו על זה טוב. על גיטרות מופלאות שמתעוותות, מייללות ומרגשות גם בעדינות, שטיחים אמביינטיים, קצת מכונות תופים, קצת ג'אז, התקפים פסיכוטיים, פולק ספרדי, אנרגיה בלתי מרוסנת, ועוד שיר שבו פרושיאנטה משחק בתפקיד של סדריק ביקסלר זאבלה.

תחשבו על ללכת לאיבוד במדבר, ולמצוא עיירה אבודה של מקסיקנים שמנגנים בפינת הרחוב ואוכלים בו זמנית סמי הזיה. האם זה מה שרודריגז לופז ניסה לצייר לנו בעזרת המוזיקה? את התסריט המקורי שעבורו נכתב פס קול זה, ומהווה את היצירה הקולנועית הראשונה שלו, נוכל לראות בקרוב ולהבין. בינתיים אנחנו יכולים רק לצפות בקוצר רוח לאלבום החדש של מרס וולטה, שייצא כנראה בנובמבר, ולחלק השני של פסקול זה. אולם גם בסולו הראשון של רודריגז לופז יש מספיק קסם והשראה כדי לייצר לאמון טובין עבודת עריכה לשנתיים הבאות, לפחות. אז מה זה לחכות עד נובמבר? שטויות.