תם הטקס

רק קולו של חיים יבין מכריז על מהפך היה חסר אמש, כדי להפוך את רגע ההכרזה על הזוכה בגמר "כוכב נולד", לרגע היסטורי כמו המהפך המפורסם של בחירות 77'. למעשה, אם חוזים הד חברתי לטווח ארוך, מהפך ניצנים אולי אפילו משמעותי יותר.

בטוחני שגם מצביעיו של הראל מויאל לא העזו לבנות על זכייה ממשית לפייבוריט שלהם. משך כל העונה, הסתמנה מגמה ברורה בנוגע לבחירת הכוכב התורן. אאוט – יוצאי פריפריה נטולי ניסיון בימתי קודם, אין – חיות במה מנוסות ובשלות. כשהם אוחזים זה בעקבו של זה, ובאופן כללי אוחזים זה בזה יותר מדי, הגיעו הראל מויאל והראל סקעת אל הגמר. לכאורה די דומים, אך מייצגים שני קונספטים שונים מאוד לכוכב היושב בציון. לפני פחות מחודש הכרזתי כאן על קץ עידן הנינט, ומסתבר שטעותי מרה כשקד שזה עתה נקטף.

גם בתוך עונה גדושה ביוצאי להקות צבאיות ובתי-ספר למשחק, נבחר לבסוף הדבר הכי קרוב לנינט שהיה בהישג יד. למרות שכל החצים הצביעו לכיוונו של הראל סקעת, שגם הגיע לגמר עם פער של כ-50 אלף קולות על מויאל, הוכתר לבסוף שוטר היס"מ הרגיש ככוכב הבא, ואפילו בפער כמעט זהה לזה שנפתח מעליו. גרסתו המסולסלת של זמיר הצ'כונה ל"נר על החלון" של סטלה מאריס היתה חביבה. ממש לא כחולה ועמוקה כמו ים הדמעות של נינט. ובכל זאת, המהפך המפליא ריצה אותי. פחות בגלל זיקה למעלה-אדומים, ויותר בגלל סלידה עזה מכל מה שסקעת גונח כל כך כדי להציע.

איני טוען למשחק מכור, אבל נראה היה שההפקה מכוונת בכוח לקראת ניצחון סקעתי. הפסקת פרסומות לפני ואחרי הסולו, שיבוצו כאחרון בסדר הביצועים, והלבשתו בלבן בוהק, כחתן ביום חתונתו. הבחירה ב"הנני כאן" לקחה את קו השירים הגריאטריים, שאפיין אותו מתחילת העונה, צעד אחד קדימה. יותר מדי קדימה. אלפי הילדים המנופפים בידיהם לצלילי יהורם גאון כאילו היה אורית שחף, היה מחזה סוריאליסטי משהו. סקעת הוא מקצוען. הוא נתן ביצוע מרשים ובנוי היטב, שנראה היה הביצוע המנצח, והוא עשה זאת במכאניות האירוויזיונית האופיינית לו. עם הפרצופים הנכונים ברגעים הנכונים, החיוך הייצוגי והסימפטי החושף רצף שיניים צחורות, ובתכנות רגשות מרהיב. הליקוק שבו, ועוויתות המתח המוגזמות והבלתי אמינות לפני הקראת התוצאות, גרמו לי לצהול משמחה לאיד למשמע הזוכה. רוע טהור, אני יודע. אבל אל דאגה, שום ספק אינו מוטל בכישרונו של הילד. אני מאמין שאחרי שיקרע את ציפית הכרית מאכזבה תקופה קצרה, יצא גם עלם החמודות הזה לשוק, ואף יקטוף פירות נאים.

זר מחמאותיי נשלח כמובן אל חיקה של עדי כהן. מרגע שזו שרה לנו סולו, כיוונתי את את כל שעוני על פי זמן הכהן. למרות שגם הצצנו לגיטרה של מיקה, נכלאנו בסבך תלתליה של משהיד ואפילו דהרנו קצת בעדר הגרישקוב, שמרנו את ליבנו לעדי בלבד. אהבנו אותה כל הדרך אל הגמר, וגם בגמר עצמו. החזרה אל מאגר השירים של יהודית רביץ היתה מבורכת, ו"סוף לסיפור" היה פנינה. כהן שמרה על קשר הדוק בין הטקסט לשירה, כמו שהיטיבה לעשות עד כה, אך הבחירה בקו הגשה זועם משהו היוותה בעיה. כדי לזכות בתחרות כזו, על המתחרה להציף את קהל המצביעים בחיבה עזה כלפיו. שירתה הכעוסה של עדי הניבה ביצוע עוצמתי מאוד, אבל לא מספיק מעורר אמפטיה. למרות ובזכות זאת, עדי כהן, שגם ייצגה את נקודת המפגש המוצלחת בין עממיות ממיסה לבשלות מקצועית, היא הזוכה שלי בגמר הגדול.

רמת המעורבות שלי בתרחישי עונתה החולפת של "כוכב נולד" היתה ללא ספק גבוהה מדי. ראיתי והתעמקתי בכל דקת שידור של תחרות הזמר המתוקשרת, ומשנפל אמש המסך על מופע האימים התמלאתי תחושות מעורבות של הקלה וגעגוע. אתרץ עד מחר "זוהי פרנסתי, זהו פת לחמי", אך האמת היא שבדומה לכלל בני עמי, התמכרתי גם אני לסם הקריוקי. בהנחה שמי שקורא שורות אלו הוא חובב "כוכב", מוצהר או מוכחש, אני מרשה לעצמי להיפרד מהריטואל השבועי בשחוק ודמע. אתם מוזמנים להתפזר רבותי, תם הטקס.