דיכי לצזיקי

אימפריות זה לא דבר יציב. הן יכולות להיות גדולות ומלאות עוצמה כמו הגנרל שוורצקופף בדיונות של כווית, ומיד אחר כך להתייבש וליפול כמו ג'ורג' בוש אחרי פרנהייט 9/11. האימפריה היוונית היא דוגמה מצוינת לכך: מאות שנים אחרי שהגתה את המושג הזניח "דמוקרטיה", הרעילה את סוקרטס והפסידה בחנוכה, הפכה יוון לסתם עוד מדינה עם סופלאקי סביר.

אלא שבשנים האחרונות, לוחשים חובבי הקונספירציות, מנסה יוון להחזיר את תור הזהב לארץ הצלחות השבורות. רחשי הקאמבק התחילו ב-2002 עם הסרט "החתונה היוונית שלי", שאיים לשבור שיאים אמריקאים של רווחיות; אחר כך ניצחה יוון את פורטוגל בגמר יורו 2004; מוזיקה יוונית כבשה פלג ניכר באוכלוסיית ישראל (ע"ע שלומי סרנגה); ולקינוח: אולימפיאדת אתונה 2004 נפתחת ממש בימים אלה, כאילו כדי להזכיר לעולם שלא משנה מאיפה משתין הדג, תמיד יוצא לו אוזו.

על רקע המאורעות ההיסטוריים הנ"ל, נוחתים בישראל גלגלי הצלולויד של הלהיט היווני החדש: "אהבה פלפל וקינמון", מאת התסריטאי-במאי בעל השם האלמותי טאסוס בולמטיס. במולדת האוזו מספרים שהסרט דרך על ראשיהם של שוברי קופות כמו "מוצאים את נמו", הביא לקולנוע יותר ממיליון ומאתיים אלף צופים, ושהוא המועמד היווני לאוסקר 2005. יאסו.

הסיפור של "אהבה, פלפל וקינמון" נפתח בתנופה כאשר פאניס, פרופסור לאסטרו-פיזיקה באתונה, מחכה לסבא שלו, פפוס בשבילכם, המגיע מאיסטנבול. פאניס מחכה, אבל פפוס לא מגיע, ופאניס נזכר בעצב שבעצם הפפוס שלו אף פעם לא ממש הגיע. זיכרונותיו של פאניס לוקחים אותנו אחורה, אל תקופת מגוריו כילד צעיר באיסטנבול, בה נהג לרבוץ בחנות התבלינים של הפפוס. אותו פפוס הוא למעשה פילוסוף קולינרי שהתבלינים בשבילו הם הרבה יותר מתוספי טעם וריח, הם דרך חיים. באמצעותם הוא מסביר לפאניס הצעיר והתמים על מערכות הכוכבים, על אהבה, ועל החיים באופן כללי. בד בבד נרקמת אהבה ילדותית בין הילד פאניס לבין הילדה השכנה סיימה.

המשבר מתחיל כשהשלטונות מאלצים את משפחתו של פאניס לעקור לאתונה. סבא פפוס נשאר מאחור, ועימו הילדה הענוגה סיימה. הסרט הוא בעצם מסע זיכרונות של פאניס, שנגמר (זהירות ספוילר!) בנסיעה בעקבות האהבה, בחזרה לאיסטנבול. כל המסע הזה שזור במאכלים, תבלינים ובישולים המגרים כל בלוטת טעם אפשרית. האפקט הנוצר הוא מחד הפרשת מיצי הקיבה אצל הצופים, ומאידך פסקול חי של "קולולולו" סוער, כלומר בטנים מקרקרות מכל עבר. מסקנה: תאכלו משהו קודם. קטע קאלט פוטנציאלי הוא גלויות משופשפות בתבלינים ששולחים זה לזו פאניס וסיימה, כך שפאניס מבלה חלק ניכר מנעוריו בהסנפה סדרתית של גלויות מתובלות ( מי אמר דבק מגע?). הכמון מעולם לא נראה מפתה יותר.

עד כאן זה נשמע אחלה. ובאמת, אם הסרט היה מסתיים עשרים דקות לפני הסוף שלו, הייתי שולחת אתכם בשמחה לשבת מולו (אם תבואו שבעים). הבעיה היא (זהירות ספוילר 2!) שלפתע פתאום, בישורת האחרונה של הסרט, נוטשים השחקנים את שפת אמם ופוצחים בדיאלוגים באנגלית (במבטא כבד כמובן). הצידוק התסריטאי לכך הוא שהילד פאניס שכח לדבר תורכית, ועתה הוא נזקק לאנגלית כדי לתקשר עם המקומיים. אם האנגלית העילגת הייתה כל הבעיה אז ניחא, אבל גם העלילה מקבלת, ביחד עם השפה, תפנית כבדה אל הקיטש המערבי. לעומת התסריט הבעייתי, ממלא הצילום המדהים של טאקיס זרבולאקוס את כל 108 דקותיו של הסרט, גם כשהתסריט מקבל תפנית לא מוצלחת. אז מה בשורה התחתונה? אם אתם חובבי תרבות יוון על כל גווניה (ושוב, ראו ערך שלומי סרנגה), לכו לראות. ואם אתם יוונים רודפי קאמבק, הייתי ממליצה לכם להתרכז באולימפיאדה, שם תוכלו ללמוד שדווקא לקראת קו הגמר צריך להתאמץ יותר.