סבבה, בבסיס

ניכר על "חגיגה", הדיסק החדש של שרית חדד, שהוא גאה להציג את התמעטות האלמנטים המזרחיים שבו. אבל זה לא אומר שחדד ביצעה פניית פרסה ייחודית. למעשה, חדד עושה מחדש את מה שזמרים מזרחיים שמלכתחילה שאפו לבסס את הכוכבות שלהם ולא לקדם סגנון מוזיקלי פרטי – שלומי שבת הוא דוגמה מובהקת - עשו כבר בעבר: מארג מוזיקלי פופי עכשווי עם איזושהי נימה אוריינטלית, כדי לא להתנתק לחלוטין ממסורת בית אבא. לפני הכל או אחרי הכל, בהקשר של חדד זה לא באמת משנה, מדובר בבחורה תמה מחדרה, שנמצאת כאן קודם כל כדי להצליח בשביל עצמה. המוזיקה, גם כשהיא רב גונית, נדחקת לקרן זווית. לכן זה לא מפתיע שחדד התחברה לשלל כוכבים וסגנונות מהעבר ומהעכשווי – שלמה ארצי, נעמי שמר, סאבלימינל והצל, עברי לידר, בשיר "אמונה" היא אפילו מתמקמת בשדה של דוד ד'אור – מבלי להצליח לשחזר את הקסם של "הייתי בגן עדן" מהתקליט הקודם, מבלי לנפק שיר אחד גדול באמת בתוך אלבום נחמד למדי.

גם אם בבואנו לנתח את המסלול של חדד ניתן להעמיס על המרצדס בה היא נוסעת כרגע בחום של תל אביב (שיר מס' 2) את כל המשמעויות שבעולם, דומה שחדד עצמה לא תחוש במשקל העודף. כשאתה בוחר מנעד כה רחב של ניסיונות מוזיקליים, הדבר היחיד שאין בו ספק הוא שאין לך עמדה אמיתית. אילו הייתה לה, היא לפחות הייתה מנסה לשכלל את המילים. אבל בתוך הסגנונות השונים חדד מסתפקת במרבית השירים באותה הצהרה נוסחתית על רצונה באהבה. בחורה טובה עם קול יפה, חדד. אז אפשר לטעון ש"יש חגיגה" הוא שיר פמיניסטי-חתרני. אפשר לומר שהשילוב שלה עם עברי לידר מצעיד אותה מהפריפריה הלבנטינית לשיפולי הגוורדיה התל-אביבית. אפשר להצביע על הניגוד בין הפמיניזם הטמון ב"חגיגה" לשוביניזם המסחרי בשילוב שלה עם סאבלימינל והצל ("הסוד" הוא השיר הרע בתקליט). אפשר לטעון שהגרסה (הנעימה) שלה ל"לו יהי" של נעמי שמר מסמנת את הניכוס של שירי ארץ ישראל הישנה על ידי המזרחיים החדשים ואפשר להפוך את הטיעון ולפסוק שכור ההיתוך הבן-גוריוני הצליח. אפשר לציין את הרמיקס הדאנסי-שכונתי ל"חגיגה", שמוגש בתור "בונוס" אחרון, כד"ש חמה ששרית לא שוכחת להעביר לחבר'ה הישנים שלה מהתחנה המרכזית של חדרה. הדבר היחיד שאי אפשר לומר, הוא שחדד השליכה בבוטות את הממד המזרחי לטובת הסינתיסייזר הפופי, משום שמוזיקה מזרחית בימינו הפכה פופית גם בארצות ערב, כפי שניתן לקלוט מהערוצים של מצרים וירדן, ובכל מקרה, המזרחית, כבר בעידן זמרי הקסטות, התבססה על אלמנטים פופים-חשמליים וזנחה את ערביות העוד הבסיסית לטובת איזושהי ים תיכוניות – זה רק האשכנזים של פעם לא הבחינו בכך שגם "לינדה, לינדה" של חיים משה היה פופ אוריינטלי לזמנו.

אבל מה שאפשר ואי אפשר לומר על "חגיגה" יש להפנות לאבי גואטה, המפיק הערמומי שלה. עבור שרית המשמעויות מעניינות לה את התחת המנענע. הניסיון לרקוד על כל החתונות – הקלישאה מעולם לא הרגישה אמיתית יותר כמו במקרה של חדד - מעיד בעיקר על כך ששרית היא מה שפסיכואנליטיקאים יכנו כבעלת אישיות של בחורה סבבה. אחת שמסתדרת עם כולם, אחת שהדבר האחרון שמעניין אותה הוא ניתוחים על משמעות הקריירה של הזמרת המצליחה בישראל. אצלה הקול הוא כמעט הכל.

סיפורה של חדד מרגש בפשטותו: משפחתה בת שמונה הנפשות מחדרה, בצדק התפעלה, יש להניח, מהקול המ-א-מ-ם של הילדה הקטנה, אך לא ממש טיפחה את רצונה להיות זמרת-כוכבת כשתהיה גדולה. למרות זאת שרית הפכה לכוכבת, וההצלחה שלה עד כה רק חיזקה את רצונה להתמיד, לעשות את זה דרך דריסת רגל בכל התחנות, שמזווית העין של חדרה נראות אפופות באבק כוכבים. ארצי, אהוד מנור, סאבלימינל וכו'.

לפיכך, מנקודת המבט של חדד הבנאדם, כל ניסיון להעניק משמעות לפינות אליהן היא מגיעה במהלך הקריירה, הוא עוול מתנשא כלפיה. זאת משום שהתודעה הפרטית שלה אינה מזרחית, פרפריאלית, לסבית או פופית. התודעה של שרית היא פרטית, עצמאית, כולה תוססת מהרצון להצליח ולשמוח עם גילדת מצליחני ערוץ 2. קשה להסביר אחרת את הבובה הצוהלת בדמותה של חדד שמצורפת לדיסק, כמו גם את שתי התמונות המרכזיות הטמונות בעטיפת הדיסק: שרית יושבת על הספה, רגל על רגל, משל הייתה פוליטיקאי רפובליקני משגשג בדרך לכיבוש טקסס; שרית שוכבת על הרצפה כשפניה שעונים על כף ידה, משל הייתה ילדה שעומדת לחגוג את בת המצווה שלה באולם החתונות עם מגש הסלטים הכי מפואר בחדרה.

גם העובדה שאת שם משפחתה היא עיברתה מהשם הקווקזי חודדטוב לשם לא הרבה פחות מזרחי, רק מחזקת את התחושה שאצל חדד אין שום ניסיון להשתחרר מעכבות כלשהן, היא פשוט מעדיפה שם משפחה קליט יותר, משהו שלא יפריע להצלחה. למעשה, שרית היא הבחורה היחידה שהסיפור שלה הוא יותר "כוכב נולד" מנינט טייב או הראל מויאל.