בלונדון יש טלוויזיה מצוינת

ערוץ BBC פריים מקיים את מלחמת הקומדיות, Battle of the Britcoms, ונותן לצופיו מאותגרי צביקה הדר, לבחור את עשר הקומדיות הבריטיות הטובות בכל הזמנים, מתוך 20 הקומדיות הפופולריות ביותר ששודרו אי פעם בערוץ. הסדרות המועמדות משודרות בינתיים בימי שבת בערב, והנה חלק א' של מדריך נבוכים למצביע המתחיל.

האנטיתזה ל"בנות הזהב" האמריקאית והמתקתקה. ויקטור מלדרואו הוא גמלאי נרגן עם מזל רע במיוחד. כשהוא לא עסוק בלהטריף את אשתו, הוא מבזבז את שגרת יומו הקשישה בקיטורים ומריבות עם שכניו המקומטים. ריצ'ארד ווילסון שגילם את ויקטור, קנה את עולמו בגיל 50 בקומדיה הנרגנת שעשתה את זה לבריטים בין 90' ל-95'. חוץ מהזדקנות בריטית משעשעת באור הזרקורים, פורגן ווילסון בשלל פרסים, כמו גם התוכנית עצמה, שנחשבת לאבן דרך סיטקומית בחייהם של הבאים בימים.

סיטקום שהגיח לאוויר הקריר של בריטניה ב-1968. מלכת קומדיות האנסמבל של הטלוויזיה הבריטית. הסיטקום התקופתי, שהציג קומיקאים וותיקים לצד בשר טרי ומשעשע, כבר השתקע אחר כבוד בהיכל התהילה של הז'אנר. במעין גרסה בריטית סבוכה ל-"מ.א.ש", מככבת קבוצת פטורים מגיוס (בשל סיבות אלה ואחרות) שהשתקעו בעיירה בחוף הדרומי, ומתפקדת כפלוגת מתנדבים מטעם עצמם. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ומשפט המחץ שנכנס לפנתיאון הוא: "על מי אתה חושב שאתה עובד מיסטר היטלר?".

רואן אטקינסון, הפתן השחור בכבודו ובעצמו, הוא אובייקט ייצוא מוביל של מעצמת ההומור הבריטי לטוב ולרע (ספי ריבלין הוא מעריץ רשום). אטקינסון ופני גומי שלו עשו את הספתח הגדול של הקריירה המשותפת שלהם בתוכנית אותה יצר עם ריצ'רד קרטיס. בסיוע של הרבה קומדיה פיזית מטעם אטקינסון (שלימים יהפוך למיסטר בין), תיארה "הפתן השחור" את סיפורו של בן אצולה כושל, שהתעקש לשוב ולנסות להשתחל אל בין דפי ההיסטוריה. התוכנית חולקה לאפיזודות ספורות (שישה פרקים בסך הכל), בהן כיכב בכל פעם בן אחר לשושלת המחופפת. אטקינסון וקרטיס המשיכו לשתף פעולה בעשיית "מיסטר בין", אך לבסוף נפרדו. הראשון סיים עם שמועות על התמוטטות עצבים אחרי נסיון פריצה לשוק האמריקאי, השני חתום על הצלחות כמו "יומנה של ברידג'יט ג'ונס" ו"אהבה זה כל הסיפור".

הסיטקום הפופולרי מ-1975 הוכיח שלא רק מעמד הפועלים יודע לצחוק על עצמו, וגילה שגם אצל הבורגנים רצים צחוקים. עם כתיבה מבריקה ומשחק בריטי משובח של ארבעת הדמויות הראשיות, הבטיחה לעצמה The Good Life את נתחה ברייטינג ואת מקומה בלב הקהל. טום וברברה גוד היו זוג מעמד בינוני קלאסי, שהחליט בבוקרו של יום אחד להמיר את ביתם החינני בפרברים בחווה המתהדרת בשיק של משק אוטרקי. אלא שמי שנהג לרכוש את מזונו בסופר הקרוב, מגלה שזה טיפה יותר מורכב לעשות שופינג בין הגידולים בחצר האחורית. בכל מקרה, מה שהפך את הסיטקום ללהיט היה האינטראקציה של בני משפחת גוד עם שכניהם החדשים.

אחת הקומדיות המצליחות ביותר בבריטניה, שרצה מ-81' עד 93', והתמקצעה בשלל ספיישלים לחג המולד. Only Fools and Horses, שבקלות קטפה את התואר "חביבת הקהל", הצליחה גם לזכות באהדת הביקורת. היא הציבה במרכזה את האחים דל ורודני טרוטר, שנאבקו על מחייתם ברחובות דרום לונדון תוך שהם מנסים למכור את מרכולתם לכל המעונין. אבל מעבר לדיאלוגים המשעשעים, התאפיינה הסדרה בריאליזם חברתי נחוש, על אף שעשייתה התפלשה במיינסטרים. הסיטקום האהוב הסתיים בהתעשרותם הפתאומית והמפתיעה של האחים והמשיך בכך את הקריצה הביקורתית הבלתי נגמרת לתופעת השתלטות היאפים על התרבות הבריטית באותה תקופה.

המלון של פולטי, פנינת מיתולוגיה של ממש, שגילמה בתוכה את הקומדיה הבריטית במיטבה. ג'ון קליז בתפקידו הזכור ביותר כבזיל פולטי, מנהל המלון הכושל שהצליח לנגח את הנימוס הבריטי כשור עצבני במיוחד. 12 אפיזודות בלבד, שהתחלקו לשתי עונות (75' ו-79'), נכתבו ל"מלון של פולטי", כי בניגוד לכמה פרסונות שחוקות אחרות בעולם הבידור, קליז וזוגתו ליצירה, קוני בות', ידעו פרישה בשיא מהי. המיתולוגיה מספרת כי קליז וחבריו לקבוצת מונטי פייטון שהו בבית מלון בטורקי. הביקור הקצרצר וההזוי הזה היווה עבור קליז את המצע הרעיוני לאמ-אמא של הקלאסיקה של הקומדיה הטלוויזיונית. הכתפיים הרחבות של "המלון הפולטי" היו התסריט המהודק (6 שבועות עבודה לפרק) והרוח הסאטירית שבעטה לצביעות ולנימוס הבריטי בתחת.

ואם כבר סבנטיז, פורידג' הכירה לקהל הבריטי את אחד מהאייקונים הקומיים של התקופה: סטנלי פלטשר. מדובר בסיטקום בית כלא באווירה מעט שונה מ"אוז". כל פרק נפתח בקולותיהם הקשוחים של שערי הכלא הננעלים כשברקע נשמע השופט הגוזר את דינו של פלטשר לחמש שנים בפנים. בכל פעם נכנס פלטשר מתוך ידיעה שזו הפעם האחרונה ושהפעם הוותק שלו יסייע לו, לפחות בענייני הרמת הסבון במקלחת. ושוב, כמיטב המסורת הבריטית, דיאלוגים מוקפדים, דמויות אמינות ואווירת אזיקים כללית, הפכה את Porridge ללהיט סבנטיז בממלכה.

במעבר מהסבנטיז לאייטיז המדכאות, חוץ מגל חדש הפציעה בבריטניה גם איזו גברת אחת מברזל, מרגרט תאצ'ר שמה. פרט לז'אנר סרטי ריאליזם חברתי פורח וכלכלה שרצחה את מדינת הרווחה היא גם האחראית העקיפה לסיטקום המשובח "כן אדוני השר", שהפך בהמשך ל "כן אדוני ראש הממשלה". יש הטוענים כי מדובר בקומדיה הטלוויזיונית המתוחכמת ביותר שהופקה באי הבריטי. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בסאטירה פוליטית משוננת, שסיפקה דיאלוגים שהצריכו ריכוז לא מועט. לא רק ציבור המצביעים הבריטים התמסר ל"כן אדוני השר", גם הפוליטיקאים מרחוב דאונינג דאגו לא לפספס אף פרק. הסדרה תיארה את הקריירה הטרייה של שר חדש (ג'יימס האקר) שעושה את צעדיו הראשונים במסדרונות המסואבים של הממשל. האקר שימש כאבטיפוס לפוליטיקאי ממפלגת מרכז עם נטייה הצידה, ימינה או שמאלה, לבחירתכם. מי שהגיע למשרה החדשה חדור מוטיבציה ורצון טוב מגלה שהוא כלוא בחבלי הביורוקרטיה והמנהל הכושל, כאשר היועצים והפקידים הם אלה שבאמת מנהלים את העניינים. הייאוש מזמן לא היה משעשע כל כך.

*בחלק ב': "פשוט נהדרת", "מישהו מטפל בך?", "זיווגים", "המשרד" ואחרים.