וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מי מכיר את הלהקות האלה ???

18.8.2004 / 11:13

איל פרידמן שולח גלויה מהקצה לאלה שמעדיפים את הלהקות שלהם עשויות וול-דאן בפלייליסט

"אולי תתחילו לכתוב על אמנים שגם מישהו אחר מכיר?" כתב הקורא המכונה "חובב מוסיקה", בתגובה לביקורתו של רביב גולן על אמון טובין, בלו סטייטס ועומר רודריגז (מהמארס וולטה). דיון מעניין. יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע ברדיו שירים שהם לא מכירים, לא משנה אם אלה שירים "אלטרנטיביים" ברמה זו או אחרת, או אם הם פשוט שיר של הביטלס או שלום חנוך בו מעולם לא נתקלו (קורה). יש כאלה שמתייבשים בהופעות, כשהאמן מנגן שיר חדש או איזוטרי שלו, אפילו אם זה בין ים של להיטים. זו הגישה, לרוב, של "אל תזיינו לי את השכל. אני רוצה שיבדרו אותי, בשביל זה שילמתי". בתור אחד שנמצא במרדף תאוותני ואינסופי אחרי ריגושים מוזיקליים חדשים, זה מבאס לי את התחת. אבל אני מודה, עניין של גישה, אפשר בהחלט להתדיין עליה. אבל לגבי כתבות וביקורות: הרי כל להקה הייתה בתחילת דרכה "לא מוכרת". אפילו וסטלייף ובויזון היו לא מוכרות שניה וחצי לפני שהמפיקים צילמו את הפוסטר הראשון שלהן. אז השאלה שאני מפנה לדוגלים בגישתו של "חובב מוסיקה" - האם ישנו שלב בו אין כניסה יותר להרכבים שאתם לא מכירים, לשמות שלא שמעתם? מהי ההגדרה בכלל ל"להקות מוכרות"? האם, לדוגמה, צריכה איזו להקה חדשה להופיע מספיק פעמים ב-MTV או בגלגל"צ כדי שתיחשב "מוכרת"? האם בשלב ההשמעה הראשונה של להקה פלונית, אתם בועטים בחוסר סבלנות במכשיר הרדיו כי זה חדש לכם? פגישה ראשונה היא הכרחית בכל מקרה, אבל אולי לפני שנכתוב על הפיוצ'רהדז, תעדיפו להכיר אותם קודם דרך כל מגזין אפשרי אחר. ככה תוכלו לפחות לזמזם את מילות הלהיט יחד עם הטקסט של הכתבה.

אני זוכר, לדוגמה, מופע חינם של רמי קליינשטיין בפארק הירקון בקיץ 87'. קליינשטיין כבר הפציץ את הרדיו עם להיטי תקליטו הראשון, ובהחלט נחשב כוכב. לפניו, בליהוק מוזר, עלו אהוד בנאי והפליטים, ממש ימים ספורים טרם יציאת תקליטם לחנויות. השורות הראשונות היו מלאות בילדים מעריצי קליינשטיין, ששאגו בכל כוחם כדי לגרש את בנאי מהבמה (כאילו שהוא באמת ירד לפני הזמן), ושרו בגרון ניחר "כמו אש, אש על הפנים". אני מוכן להתערב שרוב הילדים האלה, היום כבר בטח בני שלושים פלוס מינוס, יתענגו עכשיו על כל הופעה מפוצצת להיטי רדיו של אהוד בנאי בה יתקלו. חומר למחשבה.

נותנים לעתיד בראש

בכל מקרה, ייתכן שימיה של הפיוצ'רהדז כלהקה "לא מוכרת" הם ספורים. בבריטניה הדיבור עליהם הוא יפה, ומה שלא יקרה בעתיד עם הראשים שלהם, בטוח שאלבום הבכורה החדש שלהם הוא תענוג. בשנתיים האחרונות, כשעשרות הרכבים מתחקים אחרי הצלילים שאפיינו את ימי הפוסט-פאנק של האייטיז, ועסוקים בשחזור הצליל של הקות כמו גאנג אוף פור, הפיוצ'רהדז הקדימו את התחרות, ולקחו את הדבר האמיתי. אנדי גיל, חבר מקורי בלהקת גאנג אוף פור הוא המפיק המוזיקלי של כמחצית התקליט. התוצאה אמנם מלוטשת למדי, אך באופן מפתיע מוותרת על ה"פוסט" לטובת מקסימום אנרגיות Pאנק. הפיוצ'רהדז, ברוק-אנ'-רול הדחוס שלהם, מזכירים כמה מהרכבי המפתח של הPאנק האנגלי בסוף שנות השבעים: הבאזקוקס, The Damned, ו-Sham 69, אם לנקוב בשם של כמה מהן. השילוב של מבטא קוקני, שירים קצרים ומהירים ומלודיות פופיות מדבקות, עושים את העבודה, אבל הפיוצ'רהדס לא נשארים רק במגירת פוסט-Pאנק אחת. לא פעם הם מזכירים את הפופ המתוחכם של XTC; השיר "רובוט" הוא מחווה לניו-וייב של דיבו, וטקסטואלית, גם ל"יושימי נלחמת ברובוטים הוורודים", האחרון של הפליימינג ליפס, שהפיוצ'רהדז נקראים על-שם אחד משיריהם: "Hit To Death In The Future Head".

אבל יותר מכל, הם נשמעים כבניה החוקיים של אחת מלהקות הפאנק החשובות ביותר, הג'אם. כמו אותה להקה, בהנהגתו של פול וולר צעיר וזועם, הפיוצ'רהדז כתבו את ההמנונים החדשים והמתומצתים של מעמד הפועלים הבריטי, שהיום תופס את שכבת המקג'וב בשוק העבודה: "ברוך הבא לעבודתך החדשה/ מקווים שיהיה לך יום ראשון נהדר / זאת העבודה שאנשים מתים בשבילה / מקווים שאתה מוכן לשלב הבא" ("First Day"). יחד עם האלבום של פרנץ פרדיננד, נדמה ש-2004 היא בעצם השנה בה הג'אם התאחדו והוציאו שני אלבומים חדשים ואיכותיים במכה. האמת היא, שאחרי הפגזה של כשני-שליש תקליט, מסתמנת דעיכה קלה, אבל היא מתאוששת בחידוש המפתיע ל-"Hounds Of Love", אחד משיריה היפים ביותר של קייט בוש. השיר הזה היה לא יותר ממיני-להיט בזמנו, זו אינה הליכה על גימיק בטוח. דווקא נקודת המבט הגברית על הטקסט מעניקה לו נופך חדש, ומעידה על טעם פופי מעניין ביותר.

The Futurheads, "The Futureheads"(679,;יבוא)

דז'ה וו של בוסה נובה גל חדש

ואם כבר אנחנו בוחשים בקדרת הניו-וייב-פוסט-Pאנק-Fאנק, עוד ריקושט שעף אחרי הכתבה שהתפרסמה כאן על האלבום החדש של הצמד הצרפתי נובל וואג, שכולו חידושים בגוון בוסה-נובה לקלאסיקות קודרות מהאייטיז: למרות שמדובר ברעיון ופרשנות מקוריים ומרעננים, ובכלל בשילוב סגנונות לכאורה בלתי-אפשרי, ברמת ההאזנה הראשונה למאש-אפ בין הסטרוקס לכריסטינה אגילרה, הייתה למעשה להקה שעשתה את זה, ממש ככה, בזמן אמת, ב-1983. שלישיית Antena, גם הם מצרפת, הגיעה ללונדון ב-81', ושם פגשה את ג'ון פוקס, חבר להקת הפופ-ניו וייב הסופר מסונתזת אולטראווקס. אם נובל וואג מחדשים מהכיוון הברזילאי את טוקסידומון למשל, הרי שאנטנה ופוקס חידשו, מהכיוון הניו-ווייבי את "The Boy From Ipanema" של אנטוניו קרלוס ז'ובים. החומרים שאנטנה הקליטו אח"כ היו מקוריים, אבל החיבור בין האלקטרוניקה המוקדמת והמהורהרת שלהם, בכיוון ג'פאן ודפש מוד המוקדמים, הזמרת הקרירה בסגנון אן קלארק, ומקצבי ותפקידי הבוסה-נובה והסלסה העדינה, המנוגנים לרוב באמצעים אלקטרונים, מעוררים מחשבה, שאילמלא אנטנה היו מתפרקים אחרי אלבומם הראשון והיחיד "קמינו דל סול", הם בעצם היו נקראים היום סטריאולאב (משפט, אגב, שנכון למדי לומר מכיוון אחר על להקת White Noise). ההוצאה המחודשת ל"קמינו דל סול", כולל בונוסים, נשמעת חדשנית ועדכנית, ודאי נוכח גל החזרה לאייטיז, והיא הזדמנות פז להתוודע ל(כמעט)מאסטרפיס מפוספס וקסום, שקשה להאמין עד כמה הקדים את זמנו.

Antena, "Camino Del Sol" (Numero; יבוא)

אה, וכמעט שכחתי:
1. מי בכלל מכיר את הלהקות האלה?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully