דיוויד, מי מת?

משהו עובר על דיוויד מאמט. אחרי שניפק לעולם מותחנים משובחים כמו "שם המשחק", "העוקץ הספרדי",
ו"השוד", נגע בקומדיה ב"סטייט פינת מיין", כתב תסריטים ל"חניבעל", "הבלתי משוחדים" ועוד עשרות סרטים ומחזות, דיוויד מאמט חוזר כדי לעשות פדיחות. מעריצים פנאטיים במיוחד, או מי שאינם מעונינים בספויילר מתבקשים כאן ועכשיו לזפזפ למקום אחר, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הסרט החדש מבית מאמט, "ספרטן", אמור היה להיות בן ממשיך למסורת המותחנים המתוחכמים, האפלים ומרובי התפניות שמרפדים את הקריירה המאמטית כמו שביל של סוכריות, ומכיוון שכך, אני מניחה שלא תהיה לו בעיה למשוך אחריו אל הקולנוע את כל אוהבי הז'אנר, מעריצי הבמאי ואת חבריהם הטובים ביותר. אבל בשעה ש"ספרטן" אמור להיות ממתק קולנועי נוסף שמרים את מפלסי החרדה והציפייה, מאתגר את המוח ושולף הפתעות בכל טוויסט עלילתי, מה שהוא מייצר בתכלס זה בעיקר גרדת חמורה בקרקפת מרוב ניסיונות להבין מה מתרחש על המסך.

כל הסיפור דווקא מתחיל לא רע, כאשר סקוט (ואל קילמר), חייל ותיק ונחוש בשירות החשאי, נשלח להציל את לורה (קריסטן בל), בתו החטופה של אישיות ציבורית בכירה, הנמצאת בעיצומו של קמפיין בחירות חשוב.איש השו-שו, שמורגל בביצוע משימות מבלי לשאול "למה?", יוצא אל השטח כשבפיו שאלה אחת בלבד: "איפה הבחורה?". חבל שהוא צריך לחזור עליה כל כך הרבה פעמים עד שבא לצרוח "הצילו! חבורת קלישאות ובראשן שאלה אחת חטפה את דיוויד מאמט!". חצי האשמה מוטלת ללא ספק על קילמר עצמו, שמתעקש לדקלם את הטקסטים כאילו הסרט הוא צילום של חזרת ההקראה ולא הדבר עצמו.

באופן כללי, העלילה נסובה סביב חתירתו הבלתי נלאית של סוכן החרש אל האמת. בתחילה הוא פשוט שם כדי לבצע את המשימה מבלי לבחול באמצעים (שבירת יד, הכאה אינטנסיבית, ירייה בשוטר, רצח של אסיר, הכאת אישה ועוד), אבל התפניות העלילתיות הסבוכות מביאות אותו בסופו של דבר לצאת אל המשימה לבדו, נגד כולם, ובעיקר בעד הבחורה.

הסרט מציג גיבור שלא קל, ואולי אפילו בלתי אפשרי לחבב. הוא מזכיר גיבור של ז'אנר סרטי פשע מתחילת שנות השבעים, סרטים בהם הגיבור הפסיק להיות השוטר החותר אל האמת ומוצא אותה, אלא איש חוק בודד הנקלע למצב בו הוא מבין שאין לו את היכולת לדעת הכל. סרטים כמו "בוליט" (פיטר ייטס) או "השיחה" (פרנסיס פורד קופולה) מתארים מצב בו בעקבות הידיעה שיש מסביב כוחות חזקים, בדרך כלל פוליטיים, שיש להם אינטרסים משלהם, השוטר נאלץ לקחת את החוק לידיו ולעשות מה שנראה כטוב בעיניו, או פשוט להבין שהמנגנון סביבו מושחת עד כדי כך שאין מה לעשות נגדו. ממשיכיהם של הגיבורים הבודדים שלא הולכים יד ביד עם החוק הם הצמד מיקי ומאלורי ("רוצחים מלידה") וכל גיבוריו של טרנטינו, שלא רק שאינם בלשים או שוטרים, הם הפושעים בכבודם ובעצמם.

ובחזרה להווה. דיוויד מאמט ידוע בדרך כלל ככותב דיאלוגים מבריק, מה שמוכיח מעל לכל ספק שמשהו קשה אכן עובר עליו. דוגמה? סקוט: "בעיר תמיד השתקפות, ביער תמיד צליל." קרטיס (המתלמד השחור הצעיר): "ובמדבר?" סקוט (בפאתוס): "אתה לא רוצה ללכת למדבר". או סצנה בה כל מטה המשטרה צורח בזה אחר זה: "איפה הבחורה?! איפה הבחורה?!", ומיד אחר כך מגיע המפקד ברץ' (אד אוניל הידוע יותר כאל באנדי), לוקח את הגיבור סקוט לצד, שניהם הולכים חמורי סבר עד לפינה אפלה, שם שואל אותו ברץ' בשקט: "איפה הבחורה?", כאילו לא שמענו את השאלה הזאת בגרסת צעקות דרמתית 20 שניות קודם.

בנוסף, צייד מאמט את אייג'נט סקוט ברפליקות תמוהות ("זאת קסיופיאה, היא החברה שלי"), שבמקרה הטוב מוציאות את הלוחם הקשוח כטיפוס ביזארי מעט, ובמקרה הרע עושות ממנו קלישאה מגוהצת בעובי של פלקט. בכלל, הקלישאות בסרט "ספרטן" חוצות גבולות, ובעיקר את גבול הטעם הטוב. כל מי שיכול להיכנס למשבצת קלישאתית קופץ אליה ראש, ומתבוסס בה עד כלות: האסיר הנידון למוות הוא רד-נק עם מבט טורף, היחידה החשאית מורכבת מחבורת חיילים חדורי מוטיבציה וחסרי מחשבה עצמאית, לישראלי קוראים אבי (משה איבגי שלנו), השותף הצעיר קרטיס הוא שחור סטריאוטיפי והוא מת בסוף, והחיילת המסורה השוכבת על ערש דווי שואלת בקול ענות חלושה: "אבל הבחורה, הבחורה, היא בסדר?". הבחורה בסדר, מיסטר מאמט בהחלט לא.

התוצאה של כל המישמש העלילתי הזה הוא סחרחורת, והרגשה של העדר סיבתיות ראויה לשמה לכל אורך 106 דקותיו של הסרט. יותר מדי דמויות נוכחות על המסך לכמה דקות, מפריחות קלישאה אל האוויר ומתפוגגות כמו בועת סבון, בלי לתת לנו רגע להבין או, רחמנא לצלן, להיקשר אליהן. בניגוד גמור לפלופ התסריטאי המוחלט, הבימוי שומר על הגחלת המאמטית על ידי שוטים היוצרים עולם אפלולי, מלא סודות ומזימות, עולם שבו (זהירות! עוד ספוילר) מועמד לנשיאות ארצות הברית מוכן להקריב את בתו היחידה על מזבח הפופולריות. מי שבכל זאת יהיה מוכן להחליף את 35 שקליו בחוויה המפוקפקת שהסרט הזה מציע צריך להיות מוכן להרבה לילה, הרבה שחור, והרבה מקומות סגורים, שאינם בהכרח דבר רע אם רק היו נתמכים בתסריט ראוי.

הנקודה הישראלית בתסריט נחלקת לשתיים. קודם כל, בשורה משעשעת: אנחנו עם הטובים, ואילו הלבנונים, התימנים ואנשי הנסיכות דובאי הם הרעים (כמה פוסט 9/11). שנית, אזהרה בגוף הסרט: משה איבגי, בדקות המשחק המועטות שניתנו לו, מצליח להזהיר את הצופים מפני המשך צפייה על ידי שרבוב משפט שלם בעברית תקנית: "איציק, חכה בחוץ ". אם איבגי אומר לחכות בחוץ, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. ואני הייתי מוסיפה: חכה בחוץ, מאמט, לפחות עד הסרט הבא שלך.


ספרטן / כתב וביים: דיוויד מאמט