הלם מילר

הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה לספירה. למני (ליאור מילר) יש מועדון בו הוא מדג'ה מסיבות סופהעולם זחוחות. המלחמה המתרגשת הביאה את גרושתו (נינה קוטלר) לעזוב את הייאוש הנוח בלונדון ולחזור. הקוסמופוליטית לשעבר הביאה איתה מהניכר את רזי הכנת הפסטה אל דנטה כמטאפורה להיותה בשלה לתפקיד אם ואחות רחמניה. ביום חורף סגריר מדלג הזוג המאוחד בחוף ים סוער, כשערכות מסיכות הגז המגושמות טוענות את הדימוי הרומנטי באיום מרומז. מנגינת פסנתר שמאלצית מלווה אותם גם כשהם חוגגים את הקאמבק בפוזיציה מיסיונרית, כיאה לזוג ותיק. מני מביט בגרושתו במבט ארוך האומר כולו אינטימיות ורוך, ואז, כמובן, נחש צפע.

בצייתנות הם חובשים את המסכות וידיו של מני רועדות קלות כשהוא מנסה בכל זאת לניילן את החלונות. התקפת הטילים הראשונה על ישראל מסמנת את סוף ההכחשה העיקשת של מני ש"שומדבר לא יקרה", הלוך הלכה הקונספציה. מני שואל את גרושתו: "ראית איך הידיים שלי רועדות?", ואז מניח יד על חזהו, ככל הנראה כביטוי למצוקת נשימה או לתעוקה בחזה.
לך לרופא.
לא רוצה.
אם לא תלך לפגוש רופא אני עוזבת.
טוב, אני אלך.
נשיקה?
נשיקה.
היא חושבת שהוא ישן אבל אפקט של ברק מאיר את עיניו הפקוחות לרווחה.
הוא לא ישן.

לילה לא שקט, תוך כדי שהוא מדג'ה כשמשון בין פלישתים, מני חוטף התקף, ורואה במועדון קבוצת חיילים חמושים ואת מאור כהן, שמצדיע לו לפני שהם נעלמים. מני רודף אחריהם, אך ברחוב התל אביבי הקשוח אין להם זכר. הסכר נפרץ, וזיכרונות מתופת עלומה מתחילים לזלוג אל תפישת המציאות של מני. פסקול תודעתו המיוסרת משמיע הליקופטרים, פיצוצים וסירנות. מני איבד את זה. מפה לשם, סדרת התקפים פסיכוטיים נוספת מובילה לאשפוזו במחלקה סגורה ומני מתחיל להתערבב עם דמויות צבעוניות, שמצייתות לקוד ההתנהגות של המשיגענעס בסרטי הקולנוע. אנו זוכים להיחשף למצגת הקבועה של מבטים חלולים, צעדים נשרכים, אובסס לסיגריות, זיונים בשירותים, זכרונות של פליטי שואה, ולדובדבני הליהוק: עדו מוסרי כדוס אינפנטיל ומעיין קרת כדיפרסיבית חובבת שירה. בקיצור, בוזגלוראמה. את תפקיד הפסיכיאטר הראשי מגלם יוצר הסרט (תסריט, בימוי והפקה), שמוליק קלדרון. הדוקטור הקטטוני מפציר במני שידבר על זה, אך מני אינו צנחן בכיין בכותל. רק מותה הטראגי של הדיפרסיבית הלירית, ולא דמעותיה של גרושתו שמביאה לו פסטה מדי יום, מנהיר למני שזה יגמר ברע אם הוא לא יתחיל לזמר. לראשונה מאז קרה מה שקרה, הוא מדבר על הכל. אגב שיחזור הטראומה, מני משחרר את המודחק שפרץ כפסיכוזה, וכך גם משתחרר מהאגף הסגור. הוא מחבק את גרושתו, ונוסע לבקר את מאור כהן, שבכלל לא מת אלא עיוור. כותרות הסיום עולות על ותיקי המלחמה המפויסים, כשהם פוסעים בשביל ציורי המוביל אל הים התיכון.

עכשיו לכי תבקרי בלי הנחות סרט אוטוביוגרפי המתאר כרוניקה של התפרצות הלם קרב כשיוצרו הביע בראיונות הקידום לסרט שאיפה כי בעקבות הסרט יוכל, סוף סוף, לנוח. הרי משא האחריות לגאולתו של היוצר המסויט, המבקש הכרה ואולי אף חיבוק קבוצתי, לאחר שהעז לשחרר את דמוניו בפומבי, כבד מנשוא. ולא שזה רלוונטי, אבל מה בכלל אני מבינה בהפרעות פוסט טראומטיות על רקע מלחמתי מעבר להכרת הייצוגים הפופולריים שלהן? ראיתי את "בובה", קראתי את "בית מטבחיים חמש". אז הזמנתי חבר שחזר הלום במידה רבה מהקרבות של יום כיפור שיצפה עמי ב"תגובה מאוחרת". זו אמנם טקטיקה ילדותית לנכס כך לגיטימיות, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי להעניק לביקורת שלי על הסרט כסרט הכשר בד"צ. לאחר מבוכה קלה, אחרי הכל לא בכל יום יוצא לנו לראות סרט על נושא כל כך טעון, שהשימוש היחידי הראוי לו הוא הקרנות בשידורי אחר הצהריים של יום הזיכרון, התחלנו למנות את הצרימות: העלילה צפויה ונמנעת בעקשנות מעוררת חמלה מהמורכבויות הנפיצות. הסימבוליזם עבש, הבדיחות קלושות והדראמה לא מצליחה לשכנע ולרגש. הבימוי חובבני וחסר תנופה. השימוש בפילטר מונוכרומטי אפלולי בראשית הסרט כביטוי למצב תודעה דיפרסיבי שמתחלף, בפגישת הוותיקים, במסך שופע ירוק עד, מנייריסטי. המשחק קלישאי ונראה לעיתים כפרודיה על מצבי נפש קיצוניים. אבל הכי הפריעה לנו הסטריליות.

מילא הדיאלוגים היבשושיים, צילומי הזיונים הפוריטניים (ככה לא נהיים גיתאי), פסקול הפסנתר מוכה היגון הבלתי נסבל, העלמת וכיבוס חומרי ההארד קור בשלוותא, אבל אין בסרט ביקורת עצבנית, לא על הצבא, לא על בתי החולים ולא על משרד הביטחון, שהניסיון לקבל ממנו אחוזי נכות נפשית כרוך הרבה פעמים בהשפלה שערורייתית (בפורומים להלומי קרב באינטרנט ניתן לקבל מושג על היחס המחפיר לו הם זוכים). היה היה פעם דיג'יי. לכאורה היה לו הכל, אבל היה חסר לו קלוז'ר. הוא חטף חלסטרה והתאשפז. כשהוא דיבר על זה, הוא הבריא. הפי אנד. שתף פעולה עם הממסד, ותבריא. למעלה מזה, לאורך הסרט מפוזרות אלוזיות לשואה, שמעלות את הסברה שהכל קורה בגלל שהשופט אנטישמי. אנחנו עם קטן ונרדף, אך אמיץ. או אולי הכוונה היתה שכדורגל משחקים משואה לשואה. לא ברור. עם כל הכבוד והאמפתיה לקלדרון, ולצורך לספר את הסיפור שלו, הסרט הזה הוא תרגיל תרפויטי שאין לו מקום בהקרנות המסחריות. מוטב היה לו שחרר את המושכות ונתן לדוקומנטריסט מוכשר את ההגה.


תגובה מאוחרת, במאי: שמוליק קלדרון (ישראל, 2004)