אמנות או חנות

זכינו לעדנה, לשנה שבה גם מועדונים הפכו לגלריות אלטרנטיביות. פתאום, בכל מועדון-על נראו מיצגים תחת כל פליקר רענן, מיצגים שלא כללו רק בנות עירומות שמשתלשלות מקירות בעירום חלקי ונורא, אבל נורא נהנות מזה. יחד עם פטירתם בטרם עת של שני המועדונים המובילים בתל אביב בתחום שילוב האמנות בחלל המסיבה, הסופהביט והצופה (השם עוד ייקום דמם, חכו חכו), נוצר ואקום, והאלטרנטיבה הצטמקה. נצטרך לחכות ולראות אם האמנות תהפוך לחלק בלתי נפרד מהמסיבה או תיעלם לבלי שוב מאחורי דלתות מוזיאון תל-אביב (כן, פרחים באמנות העכשווית זה נושא מעולה לתערוכה. מהמם).

אבל אל דאגה, הבשורה מגיעה, והפעם מכיוון קצת אחר. בשקט בשקט, ובלי לעשות יותר מדי עניין מעצמה, האמנות חודרת לחללים צרכניים, דוגמת בתי הקפה ומרכזי הקניות הקרובים למקום מגורינו. הגבול הדק בין האמנות וצרכנות מצטמצם עוד יותר, ועכשיו כנראה שכבר ממש צריך לאמץ את העיניים כדי לא לחצות אותו בטעות.

האמנים מסתגלים לפעולה במרחב שבו הם חיים. אין ספק שלמרות שפע הגלריות וחללי התצוגה השונים, יש הרבה יותר מדי אמנים שרוצים להציג את מרכולתם (ואולי אפילו לעשות ממנה כמה לירות, אבל אל תספרו לאף אחד) ופחות מדי חללים ממוסדים להציג בהם. בשידוך שכזה, בין בית עסק לבין האמן, כולם יוצאים מורווחים. בית העסק משווק לעצמו תדמית של מקדם אמנות ותרבות - כלומר, נכנס לצד הנכון של מפת הלקוחות, והאמן מוצא לעצמו חלל תצוגה אוהד. במקרים רבים, החיבור נראה כמעט מתבקש. אחרי הכל, למה לא לתת במה לאמנים מקומיים במקום לתלות עוד רפליקה טרחנית של ציורי נוף אימפרסיוניסטים. מעתה אמרו בדלפק "קפוצ'ינו ופעמיים אמנים צעירים, בבקשה".

חברת קום-איל-פו, לדוגמה, עוסקת לאורך 17 שנות קיומה בדמות האישה. בחנות בקניון רמת אביב מציגות אמניות שונות, ובבית הקפה של החנות בדיזנגוף ישנן תערוכות מתחלפות. בדומה לתהליכים שונים שמתרחשים בתוך עולם האמנות והצרכנות ברחבי הקוסמוס, החוויה שמקבלות (וסליחה, גם מקבלים) הלקוחות היא מלאה, ומנסה לפנות לכל החושים. מסר קידום האמנות הנשית עובר ללקוחות מהקפה של הבוקר ועד לאחרון האקססוריז המעוצבים, כחלק מאמירה כוללנית של בעלות החברה. מלבד היתרון התדמיתי והשיווקי שמקנה העניין לחברה בקרב קהל לקוחותיה, נשות קום-איל-פו מצהירות על רצון אמיתי לתת במה לאמנות נשית. וכך, גבירותיי ורבותיי, מייצרים לייף סטייל.

התערוכה הנוכחית היא תערוכת איורים שנונה של גילה קפלן. התערוכה עוסקת בסטריאוטיפים נשיים באמצעות שישה איורים המוצגים בחלל בית הקפה. היא מייצרת מחדש את הסטריאוטיפ הנשי בצבעוניות חדה ומחויכת ומציגה אותו בהקשר חדש, כמעט פופ-ארטי באופי הדמויות.


בקפה תם ברחוב גורדון, מציגה שולי בר נבון בתערוכה "ציורים" דמויות ילדיות, שעסוקות בעולם משלהן. למרות השקט ואווירת חדר הילדים שיוצרות הדמויות, משיכות המכחול הדינמיות של בר נבון יוצרת חוויות ילדות כמעט מאיימות.

בקפה באצ'ו (שלמה המלך, תל אביב) לקחו את החיבור בין האמנות ליושבי בית הקפה כמה פסיעות קדימה. לבאצ'ו - בית קפה שכונתי ומעוצב - יש גם אוצר משלו, ושמו בישראל רועי בן סירה. בבאצ'ו מעלים תערוכות כבר שלוש שנים, ובשנה האחרונה משמש בן-סירה כאוצר אחראי לעניין. בתערוכה הנוכחית, גם היושבים בבית הקפה מוזמנים להצטרף לחינגה האמנותית.

על הקירות תלויים דפי A4 צהובים, וטוש אדום ממתין לכל מי שרוצה לצייר את דיוקנו. זו מעין גושפנקא מקומית לנוכחות שלך במקום הנכון ובזמן הנכון. בשבוע הראשון לתערוכה נוספו כמעט מדי יום עוד דפים צהובים. ובעקבות הביקוש הרב, עכשיו הקירות צהובים כמעט עד אפס מקום. גם כאן לוגם הקפה הממוצע מקבל חוויה מלאה, ששולטת בחלל. מעין פעילות חברתית משועשעת למוקירי המקום.

ובנימה צרכנית קצת אחרת, בדיזנגוף סנטר מתפקדים שני מוקדים אמנותיים עיקריים; אייזנברג עיתון רחוב וגלריה גרוס 1+2. עיתון הרחוב מוצג ב-6 תיבות זכוכית שמוצמדות לקיר הפסאז' התחתון ליד קולנוע דיזנגוף; וגלריה גרוס מציגה בשני מלבני זכוכית גדולים ליד שער 5 ו-7. בין הסופר לשופינג בסיילים, אפשר לספוג קצת אמנות חתרנית. שילוב מופרך, עד כדי כך מופרך שהוא יכול לעבוד.

ב-19.8 תעלה בשני החללים התערוכה "תיירות פנים" של יקיר שגב. בכל תיבה יוצג שטיח צבעוני מודפס עם נוף ירושלמי, המבוסס על גלויות תיירות. בגלריה גרוס מוצגים צילומי המטאטא והיעה הביתי של שגב מירושלים בהגדלה צבעונית על בד. לפי קומוניקט התערוכה, ההצבות עוצבו במיוחד לתנאי התצוגה הבעייתיים בסנטר. במחווה צינית, הוא מעתיק את הפסאז' לירושלים עבור הקהל, תוך ניסיון להתמודד עם "כפיית הפרטי על המרחב הציבורי". אם כך, כאן האמן כבר יוצר במיוחד לחלל הצרכני ולקהל שרואה את עבודותיו כשהוא מביט שמאלה אל הקיר בתמיהה.

בסופו של דבר, המניעים של בעלי העסקים להכנסת אמנות תחת קורתם אינם משפיעים על התוצאה הסופית, שהיא החשובה מכל. האמנים מרוויחים עוד מקומות לפרוש בהם את מרכולתם היצירתית, והקהל, שלא בהכרח מציף בשמחה מוזיאונים וגלריות, נחשף לאמנות. אולי עוד יגלה שהשד האמנותי אינו נורא כל כך. מי יודע, אולי התחנה הבאה היא שלום עולמי.