חם דביק והביל

"היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם/ עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם".
אריאל זילבר

חרף היומרות האומנותיות, פסטיבל "ג'אז בים האדום" הוא עסק כלכלי נטו. אמנם מדובר במפעל מסובסד ברמה הציבורית, אך עובדה זו אינה ניכרת מבחינתו של הקהל. הפסטיבל מציע אמנם תוכנית אמנותית בינלאומית מעניינת, אבל עסקת החבילה כוללת התמודדות עם מתקפת קידום מכירות ועם יריד אוכל בלתי מעודנים בעליל. האווירה במתחם הנמל, שהייתה עד לפני כמה שנים קסומה למדי, הפכה לאווירת לוגואים בניחוח נודלס רווי מונסודיום גלוטומט. תוסיפו על זה מחירי כרטיסים גבוהים מאוד, מחירים מופקעים במלונות העיר בתקופת הפסטיבל, ותקבלו עסקת חבילה של שהות יקרה ותחושת קורבן קפיטליסטית.

המופעים הישראלים שמוצגים בפסטיבל, ממש לא מצדיקים גיחה לעיר המהבילה. את כל המופעים אפשר לראות באולמות ברחבי הארץ, במשך כל השנה, במחירים נמוכים יותר. את הטריו המשובח של יותם זילברשטיין למשל, אפשר לראות בגדה השמאלית לעיתים קרובות. לא מדובר בפסטיבל שמקדם מוזיקאים מקומיים, להיפך, המופעים הישראלים זוכים למעמד משני, חומר לסתימת חורים בתוכניה.

אבל עם כל הטענות לפסטיבל הג'אז באילת, עדיין מדובר באופציית בילוי מרעננת למדי. אפילו שיקר ואפשר להתעצבן מהקרנבל המסחרי, פסטיבל זה עדיין פסטיבל, והאווירה שונה מזו ששוררת באולמות בארץ במהלך כל השנה. בכל זאת מדובר בריכוז גבוה של מופעים ומוזיקאים, בנמל אילת, שאם מצליחים לבודד אותו מים הלוגואים, האוכל והפרסומות, הוא עדיין מקום ייחודי ביותר להופעות. זה לא חו"ל, אבל זה בהחלט, אממ, שונה. אז אם אתם בכל זאת מחליטים למחול על עקרונות ולרדת לאילת, הנה כמה סיבות טובות לעשות זאת:

The Bad Plus, המקבילה העכשווית מבחינת רמת המגניבות למדסקי, מרטין אנד ווד, שנתנו שתי הופעות הורסות בפסטיבל לפני שלוש שנים. ההרכב מביא אותה בעיבודים משלו לשירי ילדותנו: הפיקסיז, ביצוע גרובי ל-"Smells Like Teen Spirit", "Heart of Glass" של בלונדי,
"Knowing Me Knowing You" וכו'. בארה"ב הם סוג של להיט תורן. ימים יגידו אם אמירתם תיקח אותם קדימה. הקטעים עצמם קצרים יחסית, עם פיוז'ן סגנוני שמשלב גם מקצבי דראם אנ' בייס עדינים, וקריצה לקהל הרחב בלי להתפשר על איכות הצליל. הרכב כזה שמכוון להצלחה צריך להיות גם חוויה חיובית על הבמה.

צ'רלי היידן וג'ון סקופילד, אולי שני הג'אזיסטים האמריקאים הלבנים החביבים ביותר. היידן הוא סוג של משורר על הבס, וסקופילד הוא אחד הגיטריסטים המוצלחים והגרוביים ביותר.

צ'רלס לויד, האיש שאמר שהעולם זקוק ליותר רכות ובהחלט מספק אותה, אחד הסקסופוניסטים היותר מלטפים שיש.

גם סינדי בלקמן, מתופפת חסרת מעצורים ורוויות אנרגיות (שליוותה את לני קרביץ כמה שנים טובות) והחצוצרנים אריק טרופז וראסל גאן הם סיבות טובות להגיע לפסטיבל.

ואם בא לכם לרענן, וזה מסתדר, אופציה נוספת יכולה להיות למצוא כרטיס טיסה ממש זול לפריז בתחילת ספטמבר (אחרי החופש הגדול – לפני החגים) ולבדוק את פסטיבל Jazz a la Villette. זו אמנם נשמעת כמו אופציה יאפית מנקרת עיניים, אבל אם לוקחים בחשבון את מחירי המלונות המופקעים באילת בימי הפסטיבל, זה לא בהכרח יוצא יותר יקר. Jazz a la Villette מתקיים בפארק המוזיקה של פריז מה-3 עד ה-12 בספטמבר, במחירי כרטיסים נמוכים במיוחד, (110 ¤ למופע או 73 ¤ אם קונים לשלושה מופעים ומעלה) יופיעו דנילו פרז, אריק טרופז, דיאן ריבס (אחת מזמרות הג'אז היותר מדהימות שאפשר לשמוע בהופעה היום), צ'רלס לויד, Bad Plus, בראד מלדאו, רוי הארגרוב, Soel (החצוצרן חלילן Eric Gaultier שיצר יחד עם לודוביק נבארה את האלבום המדובר של סנט ג'רמיין – Boulevard) ועוד רבים וטובים. יש גם הופעות חינם בימי ראשון ברחבה. שווה ביותר.