יש תקומה לדאנס

יש הפתעות בחיים. שנייה לפני שאיבדתי לחלוטין את האמון שלי באלבומי דאנס, או במה שמכונה "אלבומי רחבה", עט עלי המיני-אלבום החדש של מתיו דיר ונתן לי סטירה מצלצלת. כעת אני שוב דרוך, אין זכר לאווירת סוף העונה. תקופה ארוכה שאוזני לא שמעו הכלאה מוצלחת כל-כך בין טכנו ובין האוס ופופ כמו שיש ב"בקסטרוק", אלבום שמאחד את הזרמים הנ"ל במקוריות ובהמון חדווה ומצליח, בין היתר, לספק חוויית האזנה ביתית ראויה. נמאס לדון במכניקה ובשיטת הייצור של מקצב זה או אחר, ודיר הפנים זאת. כן, הוא מקוטלג כמיקרו-האוס וכגות-האוס וכו' וכו', אבל הוא מתעלם מההגדרות המאולצות האלה (וסביר שגם מניסיונות התיחום שנערכים לאורך ולרוחב הטור הזה).

הוא מדלג בקלילות מעל הפוליטיקה הז'אנריסטית הפתטית ומתרכז בייצור דרייב, ביציקת נשמה במקצב ובהנפקת אמירה בשפתו בלי לנסות להגדירה לפני שהמסע מתחיל. המוזיקה שלו ניתזת מהבטן ומהלב ויש בה אנרגיות שראויות ללהקת Fאנק בריאה בנפשה. ברור שהוא אינו מנסה לזקק מקצב, להמציא שיטת הפקה או להפוך למורה דרך ובכך "להרוויח נקודות" או טפיחות על השכם. הוא מתמקד בלבעוט, חזק ככל האפשר ועם כל כף הרגל. מלבד המקצבים המעגליים הכובשים, השירה של דיר משכילה להזריק אנרגיות רוקנ'רוליות למיקס בעזרת ווקאל צרוד ואפלולי שלא היה מבייש פרונטמן בלהקת אינדי. אם אתם בעניין של הרברט, קולדר, סופר-קוליידר או ג'וניור-בויז, האלבום הזה הוא החוליה החסרה בתקליטייה שלכם. אבל גם אם הרשימה הזו לא אומרת לכם כלום, "בקסטרוק" שווה בדיקה בזכות היותו מחוכם, מרקיד, אזוטרי ופופי בעת ובעונה אחת.


Matthew Dear, "Backstroke" (Spectral Sound)

מארק נלסון אוהב לצוף ולדאות. האלבומים שהוציא במהלך עשר השנים האחרונות שולחים את המאזין למסע בספירות ספייסיות-מימיות, מנותקות מהקרקע. במסווה שני כינוייו, לבראדפורד ופאן-אמריקן, הוא אורג אלבומי אווירה אישיים המעוררים תחושות מנוגדות של מתח ושלווה. "עיר שקטה", האלבום החדש שלו, הוא ההכלאה המוצלחת ביותר עד כה בין הצליל החי, הפוסט-רוקי, של לבראדפורד ובין הסאונד המינימליסטי, ההזוי-אמביינט-דאבי, של פאן-אמריקן. אבל לא זו הסיבה להתרגשות שהאלבום מעורר. "עיר שקטה" מרגש בעיקר כי אפשר לחוש כמה מחשבה הושקעה בו וכמה היה חשוב ליוצרו הדיוק (עוד יותר מבעבר) בבחירת הצבעים, הגוונים ושכבות הסאונד שמרכיבים אותו. כחובב עבודות האמביינט של בריאן אינו ושל אנג'לו בדלמנטי (מלחין הבית של דייוויד לינץ', שזוכה פה לסוג של מחווה לא מוצהרת בקטע "Christo en Pilsen") התחברתי למוזיקה המלנכולית שניפק נלסון, יוצר שהצטייר ועדיין מצטייר בעיני כאדם צנוע שהיה יכול ליהנות מפרופיל גבוה יותר ולהתברג בנישות שונות של תעשיית המוזיקה (הפקת אלבומים ופסקולים, לדוגמה) אילו רק היה מתגמש מעט ודואג להתערות בחברת ה"מושכים בחוטים". אבל לאורך השנים נלסון בחר ליצור תקליטים בלי להביט לצדדים. הם לא היו מושלמים ולעתים חזרו על עצמם והתארכו יתר על המידה, אבל זה היה חלק מקסמם: תקליטים המשקפים הלך רוח, קצב ואמת פרטיים.

אותה כנות שורה גם על "עיר שקטה", אלבום מלטף שמעצים את אחיזתו מהאזנה להאזנה. כאמור, גם ביצירתו הנוכחית נלסון ממשיך לפתח טווח צלילי רחב. הוא משדר למצולות ומשלח שקיות אוויר להתחכך בקרקעית המלנכולית של האוקיאנוס שעה שהוא בוהה בשמים, עוטה מבט אבוד ומפריח בועות סאונד מרוככות אל עבר האינסוף. מלבד התפיסה המרחבית, האלבום מעיד גם על התפתחויות צליליות (למשל השימוש שעושה נלסון במגוון רחב של כלים חיים) הבאות לידי ביטוי בקטעים דוגמת "Hall and Skylight", שמפגיש כלי נשיפה מדבריים בגוון אניו מוריקונה עם ווקאל חרישי-מזדחל וכלי הקשה גולמיים, ו"Retouch", שמציע צלילה ג'אזית אבודה בגוון "In a Silent Way" של מיילס דייוויס. כל-כך הרבה כישרון, וכה מעט יומרה.

Pan American, "Silent City" (Kranky)

האי.פי החדש של סיגור-רוס חג לו כמו מובייל מעודן בחדר ילדים מצוחצח ושומם: בתנועה מעגלית, בקצב פנימי, בסוג של ניתוק וניכור שאינו מודע לסביבה. שלושה קטעים חדשים מציגים החברים מאיסלנד - אסופה מיניאטורית והומוגנית בת עשרים דקות שנרקחה בהזמנת הכוריאוגרף האמריקאי מרס קנינגהם. ניכר כי הרביעייה האסתטית כמהה להזדמנות לעבוד במדיום הארטיסטי הנ"ל, והמיני-אלבום החדש מפתיע בחדוותו דווקא בשלב שבו היה נדמה כי הלהקה הגיעה לעייפות יצירתית ונלחמת (בדרכה הסובלנית) לייצר אמירה מוזיקלית. המוזיקה ב"באבאטיקידידו" מופקת, בין היתר, מדגימות "מטופלות" של נעלי באלט וסטפס, צלילי פסנתר אווריריים ושתי קופסאות נגינה, המוסיפות רובד של חום ואנושיות, ומשתלבות בטבעיות במרחב המוזיקלי הלבקני של הלהקה. התוצאה הסופית, היא יצירה שמתפקדת כספקית אווירה אמביינטית, ונבנית לשיא קקופוני קצר ולא מאיים, שמזכיר לשנייה קלה את המוזיקה השבורה והמרתקת של אסה צ'אנג לבית הלייבל ליף. תובנה צלילית חדשנית אין פה (אל אף התחושה שהיתה פה יומרה לייצר אחת או שתיים), אך בהחלט נחמד לראות שסיגור-רוס ממשיכים ללכת עם האינסטינקטים והלב, ומקפידים לשמור על העקרונות המוזיקליים/אמנותיים שלהם גם בבית החדש שמספקת חברת התקליטים הגדולה אי.אם.איי. למעשה, הם אפילו מאתגרים את יושבי המגדל בכך שבחרו (די באומץ, יש להודות) לוותר על האספקט הווקאלי הטווסי הכה מזוהה עימם.

מחיקת האלמנט האופראי/פומפוזי הופכת את הסאונד של סיגור-רוס להרבה יותר אישי, צנוע ומעודן - כזה שמזכיר, לראשונה, הרכבים כמו פולס-פרוגרמינג, Mum ופרידג'. מעניין לצפות במעבר שסיגור-רוס עושים מהרכב בעל צליל מוחצן וגדול מהחיים, בעל אוריינטציה שו-גייזרית (בהרפתקאות הקודמות הם נשמעו כמו שילוב בין אנסמבל קלאסי ללהקות מתחילת הניינטיז דוגמת קוקטו-טווינז ומיי-בלאדי-ולנטיין), להרכב "נטול פנים" שיכול להתברג בקלות בכל לייבל אינדי עלום המתמחה באלקטרו-אקוסטיקה. לא מההוצאה הזו (על עטיפתה המינימליסטית, נטולת הכיתוב) תבוא לאי.אם.איי הישועה הפיננסית האקזוטית, אך בהחלט ייתכן, שבכך שאיפשרה את תחנת הביניים המעט תרפויטית בקטלוג של האיסלנדים, החברה הרוויחה הרכב מוביל שיחזיק מעמד עוד הרבה שנים. עוד נראה.

סיגור רוס, "Ba Ba Ti Ki Di Do" (EMI)