אנרכיסט נולד

שיבוש תרבות זה להפוך שלט חוצות של חברת טלפונים סלולאריים לאזהרה מפני קרינה של אנטנות, זה להטיח עוגת קצפת בפניו של שר תקשורת שלשונו לוקקת ישבני בעלי הון, זה להטיל פצצת סרחון בסניף המקומי של מקדונלדס. אפשר לשבש תרבות גם באמצעות הימנעות מתשלום מס הכנסה או סתם סירוב להתגייס לצבא. אבל להביא לזכייתו של מתנחל יס"מניק סטרייט בתוכנית בערוץ מסחרי זו באמת צורה חדשה של שיבוש תרבות, הרחק מכוונתם המקורית של הוגי המונח – חברי להקת נגטיבלנד, שמרוב שהייתה אנרכיסטית, בית המשפט האמריקאי אסר על קיומה אי שם באייטיז.

אז למה להחליף הראל אחד בהראל שני זה חתרני? הקריאה במניפסט שהפיצה קבוצת “משבשי ישראל”, מספקת תשובה חלקית לשאלה הזו. המשבשים הישראליים רצו להוכיח שהדמוקרטיה של ערוץ 2 היא מזויפת. שתחושת יכולתנו (כצופים וכאזרחים) להשפיע על המציאות מבוססת על שקרים שהולעטנו בהם. כי אם באמת חבורה של 20 אנשים מצליחה להוסיף חצי מיליון קולות לתחרות, מה המשמעות של 100 השקלים שהוצאתי על 249 ההצבעות שלי? ואולי חשוב מזה - כשאהוד בנאי והפליטים מתנגנים במערכת, מתגלה פתאום שאין ממש הבדל בין הג'ל ממעלה אדומים לג'ל מכפר-סבא. קצת כמו התהום המדומיינת בין שרון ופרס או אפילו בין בוש וקרי.

חבר האקר אנרכיסט שחשדתי בו שעומד מאחורי “משבשי ישראל”, הכחיש את השתייכותו, והסביר לי שיש הבדל בין לרסס גרפיטי, ללעשות פיפי על הקיר. "דמוקרטיה באינטרנט יכולה להתקיים רק בקרב קהילות קטנות שבהן כולם מכירים את כולם" הוא הסביר לי, "אבל כשמדובר במסות, לאף אחד כבר לא אכפת להשתין על הקיר". “משבשי ישראל”, שזו פעולתם הראשונה, רוצים לפנצ'ר לשיטה את הגלגלים אבל לא ממש לשבור אותה. אבל אין צורך לזלזל בשיבושון צנוע – גם נחיל השתן ש“משבשי ישראל” יצרו תורם לסרחון שיביא את השינוי.

לפני 3 שנים, כשהריאליטי טי.וי הציוני היה עדיין "פספוסים", כתב נעם יורן ספר חשוב שניתח את השפעתו של ערוץ 2 על חיינו - "הממלכתיות החדשה". מי שיקרא את הספר היום יוכל להבין מנין שאבו יואב צפיר ושות' את רעיונותיהם לגרסה הישראלית של הקונספט של "כוכב נולד". יורן מבאר מושגי יסוד שמסבירים את ההצלחה של קוקה-קולה וסלקום לצד הכישלון של התרבות הישראלית: אפקט מסעודה, הגלובליזציה של הפרובינציאליות, עממיות היסטרית, החופש המדומה, ניצחון הניצחון... כל אלה הופכים את ערוץ 2 לתחליף הנוצץ והזהה של רשות השידור, ששלטה במסך ובנו עד העשור האחרון. הממלכתיות החדשה משרתת את אותם רעיונות של הממלכתיות הישנה רק עם פרסומות בין לבין. כאן וכאן, מבני הכוח משמרים עצמם וההמונים מתמכרים למזוכיזם המענג שמספקים טופז-שילון-מרגלית-טל-גלעד-הדר. ותודה לרוני דניאל.

"משבשי ישראל” מזכירים במניפסט ספר חשוב אחר, "שיבוש תרבות" של הקנדי קאלה לאסן (ואפילו מתגאים בקשר אתו), הם מתכתבים עם מישל פוקו ("הנצחת השיטה נעשית באמצעות יצירה של מבנים המפקחים על התנהגות ההמונים ושומרים אותה בתוך מסגרת השיטה"), והם מעודכנים ברזי השיח האנטי-קפיטליסטי ("לתקוע את תרבות הצריכה באמצעות שימוש באמצעים שמספקת המערכת התרבותית עצמה"). אבל פיסקה אחת במניפסט מעלה הרהורים בדבר התחזות לקבוצה רדיקלית, שמתחזה לכזו שהצליחה לשטות במתכנתים של קשת. קשה להאמין לפאתוס המהפכני המלווה טענות מאוד ספציפיות וקטנוניות באשר להתפתחויות השונות של העונה שהסתיימה. לחיבה המיוחדת שעולה מבין השורות כלפי האחים צנחני יש אולי מימד חתרני אבל כדי לגבש את אותה חיבה צריך אשכרה לצפות בתוכנית. שבוע אחרי שבוע. לחברים האנרכיסטים שלי אין טלוויזיה, ואם הם מתקבצים סביב חבר בורגני עם המכשיר המשוקץ זה בשביל סרט דוקומנטרי על נעם חומסקי או פרק נדיר של הסימפסונס. למי שמכור לצביקה הדר אין זמן לעשות מהפכה, ומי שחושב ש"כל העסק מפוברק" לא יבזבז את זמנו על פיתוח הזדהות עם האנדרדוג, שהוא מפוברק לא פחות מהעסק כולו.

גם השימוש במילה "ארגון" לתיאור הקבוצה והזכרתו של מנהיג (בשם הרל"נ) מבהירה שלא מדובר בתודעה אנרכיסטית מפותחת יתר על המידה. ובכל זאת, אני נוטה להאמין יותר למי שמכנה עצמו "תא" מאשר למחלקת יחסי ציבור עם לוגו על ההודעה לעיתונות. גם אם זו התחזות, היא משמחת. גם ב- 68' לא כל הסטודנטים הפריזאים חלמו באמת על קומונה גדולה, חלק באו סתם בשביל הכוסיות. זה לא משנה כי המרד התרחש גם בזכותם.

ואולי, בכל זאת, אלה משבשי תרבות אמיתיים, שהתמכרו לתוכנית בגלל אותו משהו שגרם לי לתור ביום שישי בלילה אחרי פיצוציה שנשאר בה גיליון של "ידיעות אחרונות", ואז לשבת מתחת לפנס רחוב, ולגמוע כל מילה של סקעת על החברה לשעבר, ועל הבית הציוני והפרגון למויאל.