פינגווינים בעור ברווז

בשנת 1950 מגיע לארץ יוסף באו. והארץ שחונה ונטולת צבע. חאקי. הרבה מאוד חאקי. איגרות השנות טובות שיעצב באו מיום הגעתו לארץ יהפכו לאחת מנקודות הזינוק של עולם הקומיקס והאנימציה העברי. באו ייהפך, בזכות ההומור העוקצני, הכרזות, והמכונות שבנה לטובת ייצור סרטי אנימציה לאחד מחלוצי התחום.

נראה שהקומיקס היה כאן מאז ומעולם, ותפס נפח משתנה בחיי היומיום של צרכן התרבות הממוצע. נדמה גם שעד לא מזמן, עולם הקומיקס התקשר בתודעה הציבורית הישראלית לפעילות אמנותית שנתקעה לה בשולי החברה. גם רצועות הקומיקס שהתפרסמו בלב הממסד נתפשו, במידה זו או אחרת, כתוצר של אמנות חתרנית. למשל, אחד האבות המייסדים של הקומיקס העברי כפי שהוא מוכר לנו כיום, דודו גבע, שיצר רצועות קומיקס, ספרי קומיקס ואנימציות בלב הממסד, אך עדיין נחשב, כמו דמויותיו, לברווז קיצוני.

גם בתוך עולם הקומיקס היו שנתפשו כחתרנים יותר ופחות. נראה שהיה הבדל מהותי בין לימודי איור בבתי ספר לאמנות וחברות באגודת המאיירים לבין יצירת קומיקס בזירה המנותקת מהעיתונים הממוסדים. השוליים והמיינסטרים של הקומיקס (אם לדבר בשפת שנות ה-90' לרגע, אורי פינק ו"זבנג" מול "סטיות של פינגווינים" ו"הערפד הפסיבי" האלמותי) התקיימו בשני קווים מקבילים.

כאמור, למרות שמה שקראנו בשבועוני הנוער או בקריקטורות בעיתונים היומיים נחשב לחלק החתרני של העיתון, עדיין היה זה חלק מעולם שלא הייתה לו נגיעה עם מחתרות הקומיקס. הממסד המרושע מול גיבור העל, ה-Do It Yourself המבורך, אם תרצו. היו זמנים בהם היה צריך להזיע ולעבוד קשה כדי להשיג פנזין של חבורת קומיקס מחתרתית. מנחלתם הבלעדית של מכורי (שלא לומר חננות) ה"די.אן.די" (מבוכים ודרקונים) ומשחקי דמויות אחרים בשנות ה-80', עולם הקומיקס הישראלי פתח את שעריו בשנים האחרונות לכ-ו-ל-ם.

לא עוד חיפושים מתסכלים בקטלוגים של חנויות בודדות בתל אביב, לא עוד מפגשי די.אן.די מצומצמים במרתפי חנויות אפלוליות (מעניין אם באוויר הטחוב התעופפו פיק-אפ ליינים כמו "הייה הכוהן שלי ואהפוך ללוחמת האלפית הקטנה שלך". אין כמו רומנטיקה של משחקי תפקידים) - כעת ניתן למצוא חבורות ידועות של יוצרי קומיקס שמשתתפים בפסטיבלים ברחבי העולם, שתי חנויות דגל ("קומיקאזה" ו"קומיקס וירקות") שמייבאות מגוון עצום של חוברות, אתרי אינטרנט למכביר, קבוצות קומיקס חתרניות שמזריקות דם טרי לתחום ולכן, עכשיו כבר אפשר לקרוא לזה קהילה. כמובן שכל קהילה זקוקה גם לאירוע עלייה לרגל, ופרט לפסטיבלים וירידים של אמנות אלטרנטיבית, ישנו גם פסטיבל האנימציה והקומיקס בסינמטק ת"א. ארבעה ימים של איור, גיבורי-על, וטירוף חושים אנימטיבי.

זו הפעם הרביעית בה נערך הפסטיבל, ומיום הקמתו ועד לרגע זה ידע עולם האנימציה והקומיקס הארצישראלי שינויים רבים. אתגר קרת ואסף חנוכה שיתפו פעולה והעלו שוב את הקומיקס על המפה המאוירת; קבוצת אקטוס טרגיקוס, על כל יוצריה פורצי הדרך, המשיכה להוציא חוברות ולהשתתף בפסטיבלים ברחבי העולם; תלמידיהם מבית הספר ויטל - קבוצת דימונה, החלה לפרסם ולהתפרסם גם היא; קבוצת A4 העלתה לאוויר מעין פורטל של קומיקס עצמאי שמאגד תחתיו את כוחות המחתרת; בתי ספר רבים ללימוד אנימציה ממוחשבת נפתחו ונסגרו, והרשימה נמשכת.

אנחנו הגענו לראות את "הצגות בכורה ישראליות, אנימציה כחול לבן". רוב סרטוני האנימציה נעשו על ידי בוגרים של בתי הספר לאמנות והמכללות השונות ואפילו היו מוצלחים ברובם. "Vered Don't Die" המצמרר של ינאי פרי מבצלאל, למשל, עדיין מהדהד בראש. פרי סיפק בסרטון ראייה קצת אחרת למתרחש אחרי פיגוע, כשהמוטיב המרכזי המניע את ההתרחשות הוא עבודת סאונד. כל דמות, שאוירה בצורה כמעט גרוטסקית, חזרה על משפט אחד. במעברי המצלמה בין הדמויות נוצרו ביטים אחידים של משפטי זוועה לצד אוטובוס מפוצץ, יוצרים ריחוק רגשי וצועקים את עוצמת הסיטואציה.

הבעיה באירועים כאלה היא בדרך כלל העומס. שעה מרוכזת של סרטונים קצרים יכולה לערער קצת את הבנאדם, במיוחד כשנראה שהסיבה היחידה לבחירת חלק מהקטעים הייתה מקום עודף בליין אפ. מתי כבר יפנימו המארגנים, שלפעמים לס איז מור. אבל בינינו, עוד מילה למארגני האירוע. כשיש עיכוב של חצי שעה בתחילת ההקרנה, כדאי להודיע על כך, ולא לתת לקבוצת אנשים אומללים להתכווץ מול הכניסה לאולם 1. למקרה שלא שמתם לב, הכניסה לא ממש מרווחת ומלאת אוויר. ולמקרה שלא שמתם לב, עכשיו אוגוסט. ממש אוגוסט.

אז מלבד הטרחנות שבצבצה פה ושם, אין ספק שקהילת הקומיקס מצליחה להתקדם ולהתפתח ולעורר שינוי בתחומה. אין ספק שהצעד החשוב הבא יהיה כשהפסטיבלים ייערכו בתדירות גבוהה ביותר, באתרים רבים יותר ברחבי הארץ. וכשיתארחו בהם אמנים רבים יותר מרחבי העולם, אז ממש נהיה מרוצים. וגר זאב עם כבש, או אורי פינק עם אנגלמאיר. תחליטו אתם.