תוכנית הדוקומנטציה האקטיביסטית "בולדוזר" מוגשת בחסות חברות סלולר, דיאודורנט וטיהור אוויר. אולי מדובר בצירוף מקרים אבל קשה להתעלם מהתואם שבין נותני החסות לבין האג'נדה של התוכנית: זמינות ודינאמיות במסגרת המרת סרחונות נקודתיים בריח אורנים של שעת זריחה על רכס אלפי. חבילתה הגרפית של התוכנית מציגה את השם והאייקון: בולדוזר, כשמוזיקה עם אלמנט מזרחי ותופי קרב מלווים אותה. יש בכך משום הכרזה על מהפך: המסעודות חטפו בולדוזר, הפקיעו אותו מיעודו הממשלתי המוכר- להרוס בתים של פלסטינים סוררים - ועתה, כמו בסצינת המרי הקהילתי ב"קזבלן", המעמד הפושטקי שהשתלט על תא הנהג מכוון את כלי המשחית הדורסני של העירייה נגד המוציאים לפועל שבאו לחרב השכונה. בשעת שיא, השעה המסורתית לתוכניות הבידור המסתירות את התעמולה האידיאולוגית שלהן עם גישת פנאן בענן, הוקצתה ל"עם" טריבונה לריקוד הכור היתוכי, הורת המושחתים- נמאסתם.
בעצם שידור חגיגות המרי האזרחי מבדלת את עצמה הטלוויזיה המסחרית מ"הממסד", שפאק עליו, ומתהדרת אגב כך בשיק הסקסי של המודעות והאקטיביזם החתרניים (ליהוקו של בראד פיט ב"מועדון קרב" לתפקיד מנהיג קבוצת משבשי התרבות הוא דוגמא מובהקת לערך הסקסי של הפעילות הזאת). העיתונאי מיקי רוזנטל, שמזוהה עם העונה הראשונה של "בולדוג" המשודרת בערוץ 8 והיתה התוכנית הראשונה להציג גרילה דוקומנטרית בארץ, מגיש את "בולדוזר" בתערובת מכבידה של היתממות מנייריסטית ואנרגיה מהפכנית נטולת אוסול.
הויכוח הילדותי על תואר חלוצת הז'אנר שניצת בין שתי התוכניות, למרות שמוסכם כי מייקל מור וסרטיו הם ההשראה לקונספט, מוכיח עד כמה נחשק הסטטוס הסקסי של הפיכת השולחנות בסניפים הממשלתיים. רוזנטל הצהיר מול כל מיקרופון רענן כי הדמיון בין התוכניות ובין שמן אינו קנטרני, אך המוטו של תוכניתו החדשה, "לא מדבר. עושה", הוא הפרשנות המקובלת לקלישאה: כלב נובח - אינו נושך.
חיים הכט בתפקיד כובע בייסבול
כמו מור, רוזנטל הוא נציגו של האזרח המגושם והלא פוטוגני במובהק, שנותן קונטרה אותנטית ואנדרדוגית לכוכבי הטפלון של אמצעי התקשורת. את מקום כובע הבייסבול של מור, המציין עממיות פשוטה, מחליפות תנועות ידיים חיים הכטיות (במקרה של גיא מרוז, המגיש את העונה הנוכחית של "בולדוג", אלו נעלי האולסטאר הנצחיות של בוהמת השמאל התל אביבי). כמו מור, רוזנטל מנצל את הציווי הדיפלומטי שחל על החלונות הגבוהים לבוא טוב בעין והופך את המצלמה לנשק יום הדין, כשהוא יוצר מניפולציות על המציאות שמטרתן לחשוף וללעוג לשחיתויות וטמטום ממסדיים.
האייטם הראשון בתוכנית הציג את רוזנטל וצוותו כשהם מנסים להקים מאחז לא חוקי בשם "מעלה מופז" בהרי בנימין. כוחות המישטור של צבא הי"שע וצבא ההגנה לא אחרו להגיע ולבקש במפגיע אישורים למעשה החומה ומגדל הזה. בשיטת הפופ אפ האנכרוניסטית הודגשה העובדה כי למאחזים הלא חוקיים מוענק אישור מגבוה. אבל ממש גבוה. המרדף אחר מופז בבקשה לקבל אישור חוקי למאחז הלא חוקי, הסתיים בהבטחה לעתיד טוב יותר: "לא עכשיו", הפטיר מופז. אם כן, צדק מבקר המדינה כשקבע כי המדיניות בנושא המאחזים הלא חוקיים מאופיינת בפיצולון. יד ימין לא יודעת מיד שמאל. שיחת הסיכום באולפן עם רוני דניאל היתה, כצפוי, יבשושית ומשעממת.
באייטם השני שולשל בסנפלינג נכה בשם עדו עד לחלון של משרדי הרישוי בצפון תל אביב, שאינם אוכפים את החוק המחייב גישה לנכים. לאחר התפרצות היסטרית של מנהל הלשכה, שהזמין משטרה והשבית את המשרד- למרות תור האזרחים שטרחו והגיעו ביום נאה לסידור ענייניהם הדחופים- הובטח לצוות ההפקה (אוף דה רקורד) כי המשרד יעתיק את משכנו למבנה תקני תוך חודש, חודשיים, שלושה. בנימה אופטימית זו סוכם האייטם בטיפים בעלי פוטנציאל אפקטיבי מעו"ד רונאל פישר.
סיכומי האייטמים באולפן, שנועדו ככל הנראה להבהיר לקשי התפישה שצחוק צחוק- אבל עכשיו ברצינות, הם סימפטום לבעיה המרכזית שאני מוצאת בוורסיה הרוזנטלית לשטאנץ ע"ש מור. כאילו לא די באיכות שלוחת הרסן של הבדיחות הקונספטואליות להעביר את מסר הבעיטה במציאות הלכאורה כפויה (הגם שהללו מבוצעות בעציות מה), מרופדים האייטמים בגיחות פרשניות לאולפן, והפואנטה נלעסת בן כמו היה מדובר בתוכנית אקטואליה אולד סקולית.
כובד הראש באולפן, כשעת מחנך בצהרי יום שישי, מפנצ'ר את ההנאה ממעשה הקונדס היזום, שמבקש בעצם להפוך את האזרחות האקטיבית לעניין מהנה ובכך להלחם בהרמת הידיים המיואשת של קולקטיב מדוכא. למרות הבעיות האידיאולוגיות והגרוביות שעולות ממנה, הלב של רוזנטל, של התוכנית הזאת ושל התוכניות התאומות- נמצא, כמו שאומרים האומרים, במקום הנכון. קצת יותר הנאה מצד הפרובוקטורים, טיפה יידישקייט, ואולי בכל זאת עולם ישן נחריבה.