"הטכנו משעמם ת'תחת"

עשר שנים עברו מאז הניח יואב B (יואב ברנשטיין) את הטרומבון והגיטרה בצד והחל לתקלט ולהפיק קטעי טכנו, האוס ואלקטרו. עשר שנים שבהן הצליח, בעבודה סיזיפית והרבה אהבה לתחום, להפוך לאחד מאמני האלקטרוניקה המובילים בארץ ולאמן הטכנו הבכיר שבהם. כעת, לאחר שניגן בערבים משותפים עם הדי.ג'ייז המובילים בעולם (ביניהם קרל קרייג וחואן אטקינס), הוא משיק לייבל חדש ומוציא את הריליס הראשון שלו בחברת התקליטים ההולנדית האיכותית דלסין. סיבה טובה לסכם את העשור החולף ולצלול אל עולמו של אחד המוזיקאים רחבי האופקים שפועלים כיום בארץ.

תמיד אהבתי המון סוגי מוזיקה, וחלק מהצליל ששלט באייטיז, התקופה שבה גדלתי, היה אלקטרוני. מברייקדנס והיפ-הופ מוקדם דרך פופ מצעדים וגל חדש ועד למוזיקה ניסיונית יותר - צלילים סינתטיים ודגומים היו טבעיים לאוזן של מי שגדל באותן שנים. הדבר שמשך אותי בתחילת הרומן עם עולם ה-MIDI, היה שאפשר להפיק קטע שלם לבד בבית. מאז ומעולם הייתי מקליט בבית ומנגן על כל הכלים בחדר שלי - את הסמפלר הראשון שלי רכשתי בעיקר לעבודה עם דגימות של כלים חיים. באופן עקרוני אני לא רואה הבדל בין עבודה עם כלים כאלה או אחרים. הכלים, כשמם כן הם: כלי עבודה. המוזיקה מגיעה מהנשמה, מהמוח וממקומות מופשטים וגבוהים יותר. חוץ מזה, אני אוהב ונמשך למוזיקה מרקידה, כך שזה היה טבעי לי. בכמה ניבים אפריקאיים המלים ריקוד ומוזיקה הן אותה מלה.

אני מנסה להתרחק מהגדרות. אני חושב שמיותר להגביל את עצמך בתקופה כמו שלנו, שבה הנגישות לכל-כך הרבה סוגי מוזיקה ומידע בכלל היא מובנת מאליה. כל מי ששמע אותי מתקלט את המוזיקה שלי יכול להבין או להרגיש מה הפיל הבסיסי שלי. אני חושב שיש בו פאנק, אבסטרקטיות, שמחת חיים, עומק, ניסיוניות והפתעות. במקום אחד קראו למוזיקה שלי הארדקור פריסטייל האוס, באחר אלקטרוניקה ובאחר טכנו. אני מושפע מאוד מהיפ-הופ בצורת ההפקה שלי, כך שאני לא ממש עושה טכנו. אם יוצא לי קטע רחבה מטורף, אז אני מייעד אותו לרחבה, ואם יוצא משהו מופשט יותר, הוא ככל הנראה מיועד למקום אחר. לאמבטיה אולי. רוב המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה השתמשו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר. באך, מיילס דייוויס, ג'ימי הנדריקס, קראפטוורק, פרינס, הביטלס - הם הטכנו של פעם. טכנו בשבילי זה פתיחות טכנולוגית, זה הכל. יותר מהכל זו פילוסופיה בשבילי. אני מקווה שאני חלק מאיזו מסורת של מוזיקת דאנס.

כן, הסאונד שלי מקורי והוא כולל בתוכו את כל הדברים שאני אוהב; מג'אז, Fאנק, דיסקו, דיפ-האוס, טכנו, רוק, מוזיקה קלאסית, מוזיקת עולם, מוזיקה ערבית ועד הכל ובכלל - גם בתקלוט וגם במוזיקה שאני מפיק. אני יכול לנגן הכל במסיבה, תלוי בקונטקסט. חשוב לי להיות אישי, וזה מה שאני מחפש באמנות שאני מתחבר אליה. אני מקווה שדרך התקלוט והמוזיקה שלי אני מצליח לפתוח לאנשים את הראש, לא רק מוזיקלית, אלא גם עוזר להם להתחבר לעצמם. לשם אני חותר לפחות.

סצינה ישראלית לא קיימת כבר כמה שנים בשום סוג של מוזיקת דאנס, פרט לטראנס, ואני בספק אם הייתה פעם. אבל יש כמה די.ג'ייז ומארגני מסיבות שעוסקים בעניין כבר שנים.

ניגנתי הרבה ובהרבה מקומות. אני מניח שהתשוקה שלי לעניין גרמה לאנשים לשים לב אלי. באופן עקרוני, מוזיקה זה חלק גדול מהחיים שלי, והשאיפה שלי להמשיך להשתפר נטמעה בי מגיל צעיר. אני מניח שזו אובססיה, דרך חיים. העבודה מתרחשת בכל רגע נתון, במקביל לעבודה על התפתחות רוחנית ואישית. מבחינתי אין הבדל בין השניים. את הכישורים הטכניים רכשתי עם השנים, ומגיע שלב שבו אתה שולט בטכניקה בצורה מספיקה כדי לבטא את מה שאתה רוצה לבטא. אז מתחיל הטריפ האמיתי.

האיש שלמדתי ממנו הכי הרבה הוא ישי אדר (הידוע גם בכינויו עוש; י.א.). הוא פתח אותי לעולמות שלא הכרתי. באופן עקרוני, אני לא מפריד את המוזיקה מהחיים שלי, כך שכל התפתחות אישית שלי מקבילה להתפתחות אמנותית. אפשר להגיד שעוש עזר לי להתחבר ביתר נוחות לצד הנשי שבי. חוץ מזה, מאוד אהבתי את הקליק, את אהוד בנאי, את דורלקס-סדלקס ואת נושאי-המגבעת המוקדמים. אני חושב שמיקי שביב ולהקת טנגו היו אחד הדברים המדהימים שנעשו פה.

אני לא מחפש רציו. אני מתעסק באובססיה במוזיקה מגיל ממש צעיר. מעולם לא הייתה לי בחירה מודעת. זה היה טבעי בשבילי. זו השפה שלי והדרך שבה אני מתקשר הכי טוב עם העולם. המוזיקה פתחה לי דלתות, הכירה לי אנשים. אני אוהב אותה והיא אותי.

שלחתי דיסק למרסל, הבעלים של דלסין, והוא אהב. הוצאתי כבר כמה דברים, אפילו בקונטקסטים "נחשבים" יותר, כמו התקליט בטקנוטיקה/דטרויט והרמיקס לארון קרל, בן-טיפוחיו של מאד מייק בנקס. מרסל ואני מדברים באותה שפה. לגבי העבודה מול לייבל בחו"ל - אתה יודע, זה לא וירג'ין או EMI. הכל מאוד פשוט. מדברים, מאזינים, עושים פרומו, מוציאים.

אני פותח את הלייבל - ואבי-סאבי שמו, שזה "לראות את היופי במה שאינו מושלם" על-פי פילוסופיה אסתטית שמקורה ביפן - כי זו דרך להוציא מוזיקה שלי או מוזיקה שאני אוהב, ולהשאיר שליטה אמנותית מלאה בידיים שלי. אני מעוניין לדחוף מוזיקה טובה שתדבר אלי ושתתאים לאופי של הלייבל, שהוא לא ממש מוגדר כרגע, מעבר לכך שמדובר במוזיקה קצבית. אם היא תהיה של יוצרים ישראלים או טורקים זה ממש לא משנה.

האי.פי הראשון זכה להצלחה אמנותית. אולי גם מסחרית, תלוי איך מסתכלים על זה. כל 600 העותקים של ההדפסה הראשונה נמכרו תוך שבוע וחצי, והוא מנוגן על-ידי די.ג'ייז כמו לורן גרניה וצ'רלס וובסטר. מובן שפידבקים כאלה מובילים להזדמנויות חדשות. באופן עקרוני אני לא מת על ההייפ סביב סינגל שמתנגן אצל די.ג'יי כזה או אחר. אז לורן גרניה ניגן אותי. אז מה? אבל ככה דברים עובדים, אז אני מניח שאין לי על מה להתלונן.

השוק היום קטן מאוד. לשם המחשה, הסינגל האחרון של חואן אטקינס מכר בערך 1,500 עותקים. השאיפה שלי היא להתפתח ולשווק מוזיקה למאסות גדולות יותר. לפרוץ מהאינדי. תקוות גדולות.

ראשית, המוזיקה שלי מגיעה לקהל רחב יותר כשהיא יוצאת בחו"ל. שנית, זו דרך להשיג גיגים בחו"ל, ומשם מגיע הכסף האמיתי. התפתחות מקצועית, באופן עקרוני. השוק בארץ קטן מאוד. המוזיקה שלי אינסטרומנטלית ברובה ו/או באנגלית. מתבקש שארצה להפיץ אותה בחו"ל.

אין הרבה קהל מודע. אני אומר "מודע" כי רוב מי ששמע אותי עד היום התחבר בקלות למה שאני מנגן. אנשים מחפשים תיוג, אבל כשהם נפתחים באמת, הם מתחברים. בסופו של יום אני מנגן להם ולא לעצמי. הקהל שיש מתחבר גם למוזיקה קשה יותר מזו שאני מציע. אני אוהב לנגן גם קשה, אבל אני אוהב טוויסט. חייב להיות טוויסט במה שאני עושה. איך אמר דריק מיי? "זה כמו להוסיף לימון לסלט שלך". זה מה שעושה את ההבדל.

בוא נגיד שמעטים הם תקליטי הטכנו העל-זמניים. אני לא מיסיונר של טכנו, ואני לא חושב שזו מוזיקה טובה יותר מאחרות. באופן עקרוני, רוב הטכנו שיש כיום משעמם ת'תחת ביחס ישר לשאר מוזיקת הדאנס שיש כיום, שרובה משעממת ת'תחת גם היא. פגשתי כמה מכורים לטכנו בחיי. בוא נגיד שלא היינו באותו ראש.

רוב הטכנו שמיוצר היום לא נשמע רלבנטי חודש אחרי שהוא מיוצר, בעיקר בגלל שחסרה בו אישיות. קטעים חסרי פנים או כוונה רצינית. לאמנות אישית יש יותר סיכויים לשרוד את מבחן הזמן מאשר לעוד כבשה בעדר.

אפילו המוזיקה של ג'יימס בראון יותר מתימטית ומדויקת משלי. אני דווקא מאלתר המון במהלך היצירה. בגלל שאני מינימליסט יש לי יותר מקום לאלתר מאשר למי שמעמיס תלי תלים של אינפורמציה בשם הרנדומליות והחיות שהוא מנסה להעביר לכאורה. אני אוהב לג'מג'ם, לתפוס רגעים מוצלחים ולארגן אותם מחדש. אני לא רואה הבדל בין סוג מוזיקה כזה לאחר. המוזיקה קיימת הרבה לפני שהיינו פה, ותישאר הרבה אחרי שנלך מפה. המוזיקאים רק מגיעים לפרק זמן מזערי ומעצבים איזשהו פסל של גלי קול בעזרת טכניקה כזו או אחרת. הטכניקה היא רק כלי.

לא ממש. בעצם תלוי למה אתה קורא טכנו (צוחק)...

יואב B הוא אחד מבכירי הדי.ג'ייז בארץ בתחום האלקטרוניקה והטכנו בפרט. במהלך השנים האחרונות הוא ניגן ברוב האירועים החשובים שהתרחשו בארץ, לצד תקליטנים ומפיקים בכירים מהעולם דוגמת קארל קרייג, קית טניסווד, מיסטר סי, אד די.אם.אקס ועוד. לקהל הירושלמי הוא זכור בעיקר מתצוגות התכלית שלו באומן-17 לצד חואן אטקינס וג'וש וינק ובשל היבחרו לנציג הישראלי ב"רד-בול מיוזיק אקדמי", תחרות הדי.ג'ייז הנחשבת שנערכה בברזיל ב-2002.
הטבילה המשמעותית הראשונה של בי כדי.ג'יי היתה בתמרז' ב-1999, שם התמקצע וניגן לראשונה עם נציגים מובילים מחו"ל, ביניהם קולין דייל, סטייסי פולן ו-Fאנק ד'ווייד. אחר-כך המשיך לדינמו-דבש ולקומה-2 (שם השיק עם ניב הדס את ערבי טכניקולור).
במסגרת ניסיונותיו לקידום התחום בארץ ערך סדרות הרצאות בנושא התפתחות המוזיקה האלקטרונית וכתב ביקורות מוזיקה בעיתונים שונים. ב-99' יצא הקטע הרשמי הראשון שלו - שיתוף פעולה עם ישי אדר (נושאי-המגבעת) תחת השם 2 Tall Men באוסף האלקטרוני הישראלי החלוצי של החזית-האלקטרונית. ב-2002, אחרי הפסקה ארוכה, חזר יואב בי להפיק מוזיקה, וב-2003 יצא הרליס הבינלאומי הראשון שלו - רמיקס לארון קארל, אמן מוערך וידוע מדטרויט. הרליס השני שלו היה בלייבל טקנורטיקה (גם הוא מדטרויט), כחלק ממיני-אלבום שבו נטל חלק בעל הלייבל, גרי מרטין. לפני כמה חודשים הוציא בחברת התקליטים ההולנדית דלסין אי.פי שזכה לתגובות טובות מאוד של די.ג'ייז מרחבי העולם. אי.פי אחר מתוכנן לצאת בדלסין בנובמבר. בחודש הבא הוא מתכנן להוציא אי.פי ראשון בלייבל העצמאי שלו, ואבי-סאבי.