מטריקשה

פסטיבל הסרטים התאילנדי השני יצא לדרך. עד סוף החודש תוכלו לחזות במו עיניכם בבציר 2004-2003 של תעשיית הקולנוע התאילנדית. הפסטיבל ינדוד בין הערים תל אביב, ירושלים וחיפה, ובמסגרתו יוקרנו חמישה סרטים, ביניהם הסרט בו צפיתי אני: "אונג באק: לוחם המואי תאי".

בעקבות צפייה בסרט הנ"ל אני מבקשת לכנס לאלתר ולצמיתות את ועדת הפעלולים ההוליוודית, להעמיד לפניה את האדונים המכובדים קיאנו ריבס, טום קרוז, ג'קי צ'אן ועוד כל מיני חובבי פעלולים ואומנויות לחימה אינסטנט, ולהסביר להם יפה ובנימוס שעדיף להם להתחיל לחשוב על עיסוק אחר, כי כוכב הפעלולים האמיתי הגיע היישר מתאילנד הרחוקה. קוראים לו טוני ג'א (פאנום ירום) ואין לו אלוהים, וגם לא שמץ של מחויבות לכוח הכבידה. שלא כמו בסרטים אחרים דוגמת "נמר דרקון" ודומיו, כל האקשן בסרט "אונג באק" הוא אמיתי. שום חוטים נסתרים, פעלולים או עבודה בעיניים. טוני ג'א עושה הכל לבד.

העלילה הקלושה בסרט "אונג באק" קיימת רק כדי שיהיה לטוני ג'א, שמזכיר קצת את המלוכסן הצעיר ממשחק המכות "ט?ק?ן-4", תירוץ מינימלי להדגמת כל מה שהוא יודע על קפיצות פליק פלאק, בעיטות לגבות וניתורים לריסים. ובכל זאת, צריך סיפור: הגיבור הוא טינג, עלם בעל מבט קרבי מכפר קטן בתאילנד. ראשו של פסל הבודהא נגנב מכפרו של טינג החסון, ומאלץ אותו לצאת לעיר הגדולה והרקובה בנגקוק כדי למצוא את הגנב החצוף ולהחזיר את ראש הפסל למקומו.

כך יוצא לו טינג שלנו אל העיר הגדולה ופותח במרדף אינסופי. קודם כל הוא פוגש את בן כפרו המושחת, שגורם לו להילחם בכמה קרבות הימורים. אחר כך הוא נלחם בעוד כמה קרבות הימורים. ואחר כך בעוד כמה. הוא גם מרביץ. ומכה. ובועט. ועושה גלגלון באמצע. ובצד. ואחר כך עוד גלגלון, ואז פליק פלאק שהיה גורם לנדיה קומנצ'י לעשות הסבה מקצועית לשיח גרניום. בדרך הוא פוגש המון אנשים שמסניפים קוקאין כאילו זה מתומחר כאבקת גת תל אביבית. אבל טוני ג'א לא מאמין בסמים קשים, או בגוד טיים מינימלי. הוא מאמין בבודהא. לכן הוא בורח במרדף מצולם היטב מהמון תאילנדים אחרים שרצים אחריו משל היה אשרת שהיה בישראל (בסדר, לא יפה). סצנת האקשן (כמובן) היפה ביותר מתרחשת אף היא בשלב הזה בסרט: מרדף טוק-טוקים ברחבי העיר, כולל התרסקויות, באנג'י ועוד מטעמי פעולה לאוהבי הז'אנר.


כיוון שרוב רובו של הסרט הוא אקשן-אקשן-אקשן, אין להתייחס לעלילה בכובד ראש, אבל הסתמיות שלה תמוהה בעיני דווקא משום שתורת הבודהא (הדוגלת בשחרור מכבלים) הייתה ממליצה לטינג הלוליין לוותר על ראש הפסל, ולא להיקשר לחפצים עשויים אבן (או כל חומר אחר). אבל התאילנדי שחור העיניים נראה כמו אחד שלא היה מוותר גם אם סידהרתא בכבודו ובעצמו היה יורד להדגים לו גלגלון מסוג חדש. כשטינג מגיע סוף סוף לאנשים הרעים שגנבו את ראש הפסל, הוא מגלה לחרדתו שהם זוממים להוריד את ראשו של פסל בודהא נוסף, בעל ממדים עצומים. בסופו של דבר (זהירות, ספוילר היסטרי!) נופל ראשו של הבודהא הענק על האנשים הרעים והם נמחצים לקול מצהלותיו של טינג הצעיר. למה? לבודהא הפתרונים. סצנת הסיום, בכל אופן, נערכת בכפר הקטן של טינג, עם חזרתו של ראש הבודהא האבוד למקומו.

אני מניחה שלא כל הסרטים בפסטיבל הם סרטים שמבוססים על אקשן במידה ש"אונג באק" מתבסס עליו (כלומר באופן מוחלט), או לפחות כך אני מקווה. הצרפתים, אגב, דווקא מאד אהבו את הסרט. 900 אלף צופים בארץ הבאגט והקרואסונים ישבו ובהו במעלליו של הג'א, מה שגורם לי לשקול את האפשרות שפשוט לא הבנתי שום דבר.

אם אתם בעניין של הצצה לקולנוע של המזרח הרחוק, הפסטיבל, כאמור, מציג ארבעה סרטים נוספים לבחירתכם: "החברה שלי": פרוייקט מסקרן שבוים על ידי לא פחות משישה במאים, ומספר את סיפור התבגרותו של נער; "חיים אחרונים ביקום": נרטיב מרוסק המגולל את סיפורו של ספרן יפני ואחיו איש היאקוזה לשעבר; "אוברטורה": אפוס מוזיקלי המבוסס על סיפורו האמיתי של גאון מוזיקה תאילנדי;
"אנגולימאלה": אפוס היסטורי רווי דם המתרחש לפני 2500 שנה.

חמשת הסרטים המוצגים בפסטיבל מהווים מדגם מייצג של היצירה הקולנועית התאילנדית בשנים האחרונות, וכל חובב קולנוע או לחילופין אנתרופולוגיה, יוכל למצוא עניין בצפייה בהם. לאנשים שמאד מאד אוהבים אקשן, מכות ודם, הייתי ממליצה על "אונג באק". פעילות מוחית נמוכה מובטחת. והנאה? רק אם ממש וויתרתם על כל ציפייה לעלילה, או שאתם מכורים כבדים לט?ק?ן-4 ובאתם לשפר ביצועים.