"מופע הקולנוע של זאב רווח" בערוץ הקולנוע הישראלי בלוויין נראה כפי שיראה ספיישל קולנוע ישראלי בתוכנית הדגל של הערוץ הראשון, "שישי בגאון". אווירת רוממה מחניקה אופפת את האורקסטרה הפומפוזית, הגגים המיובשים, הריאיונות הסתמיים, העריכה החובבנית ועיצוב האולפן- שלמרות התקציב הזעום מנסה לשדר הידור ועל כן חושף את היותו קרטון. את מקום הירושלמיות המשתנקת מרוב ממלכתיות של גאון תופס השיק הבורקסי המתחנחן של רווח. הוא מברך את הצופים, "ברוכים הבאים למופע הקולנוע", ומשמיט בענווה את שמו משמה הרשמי של התוכנית. מיד לאחר ההצטנעות המנומסת והמכובדת, רווח מרביץ רצף משפטי מחץ מסרטי נעורים ישראלים בנימה היבבנית המזוהה עמו. זה המופע שלו אולרייטי.
אולי זה יפתיע אחדים, אבל רווח נחשב לשחקן משובח גם לא בקרב קהלו המיידי וכאחד שיכול להציע יותר מהעוויות פנים וולגריות, אינטונציות בכייניות ובהמיות מטומטמת. ההערכה למקצוענותו רבת השנים והפנים, והמחשבה שגם לו יש אינטרס להציג את עצמו כיותר מאביר מסדר ה"מיאו, חתולה", עוררה בי ציפיה לפגוש רווח היודע שהוא קאנוני עד כדי כך שהוא יכול להעז ולהראות פן פחות מוכר ויותר מעניין שלו. קיויתי שהוא יודע שהוא לא חייב להמשיך ולהתחנף לקהל עם כשרונו המוכח לגלם מזרחול מהבול. קיויתי שגם לו נמאס.
מעבר לזה ציפיתי שבתור מרואיין עם קילומטראז' גבוה רווח ידע לראיין את אורחיו- אבל כמעט כמו כל מנחה תוכניות אירוח שאינו פרקינסון, רווח לא מנסה אפילו לנהל שיחות קולחות ומעניינות. הוא שואל כל אורח שאלה אחת, מחכה בפיזור דעת לתשובה ועובר לפתע לנושא או לאורח אחר. ימשיך כבודו, כן?. שיטת הזיפזופ בין מרואיינים ונושאים שונים, תוך כדי נטיה לשאלות עם גוון רכילותי, לא מאפשרת כמובן להגיע לרבדים היותר משמעותיים של תוצרת ותעשיית הקולנוע המקומי. ראבאק, אפילו סקופ צהוב ושערורייתי על אחורי הקלעים אי אפשר לחלוב ככה. קשיי התקציב המפורסמים, מאבקי האגו הצבעוניים והקשר הבבואתי בין היצירה הקולנועית לחברה שבה היא נוצרת, הופכים כך לבדיחות נוסטלגיות נטולות כל רלוונטיות לימינו אנו.
הדינמיקה הזאת הופכת את "מופע הקולנוע של זאב רווח" למפגש פלמ"חניקים המספרים צ'יזבטים מול מצבתו המצועצעת של הקולנוע הישראלי. בלי גילויים על טבעו של האדם היוצר, בלי שפיץ פוליטי מתבקש ובלי הדגשת החשיבות הגדולה של הקולנוע המקומי לשאר אגפי הישראליות - לא ברור מה מנמק את קיומה של התוכנית הזאת. כאמור, מופע הקולנוע מעתיק מגאון את מבנה התוכנית, שכדויד מול גוליית הצליחה להביס לא פעם את מפלצות ההפקה של הערוץ השני בשדות הקטל של הרייטינג. בין אם מדובר באסטרטגיה מחושבת ובין אם לא, עיקר הבידור נובע מקוריוזים משומשים בנוסח "איפה הם היום" (פישנזון מ"אלכס חולה אהבה" בתפקיד היאללה איך הוא השתנה\לא השתנה), "מה אומר לך הקול הבא" (אהובתו של יואב צפיר ב"בלוז לחופש הגדול" מצטרפת לפאנל בהפתעה) ו"לא מחליפים סוס מנצח" (יהודל'ה מ"אסיקמו לימון" מבצע בדראג את מאמא יוקרו). הצחוק הרועם ביותר שנשמע בתוכנית הראשונה נבע מהתשובה של רווח לאיזה אחד שחיקה את ההונגרי מ"אלכס חולה אהבה": "יש לי נקניקיה, אבל אני לא יכול להראות לך אותה". נקניקיה אסורה לשידור, גוט איט?
מה עם פטריות?
מכיוון שמופע הקולנוע מצולם בחצר מלכותו של מלך הבורקס, אי אפשר בלי כמה מילים על הז'אנר. הבורקס הוא מאפה בלקני. הבלקניות- כפי שניתן להתרשם מסרטים של קוסטריצה ומהמוזיקה הצוענית האופנתית - היא יצרית, פולקלוריסטית ושמחה, למרות ובגלל שמאחוריה תנאי קיום קשים ועלובים. המוטו של הבורקס, אם כך, הוא לקחת את הבעסה בסבבה. הבורקס מורכב מבצק עלים, כמות מפלצתית של מרגרינה, וממילוי בסיסי כמו תפו"א או גבינה (האנינים יעדיפו תרד). אם תהפכו את הרכיבים הללו למטאפורות פשוטות להפעלה, תמצאו שהקולנוע הבורקסי עטוף בשילדה סיפורית דקיקה ופריכה ששומן דביק מחזיק אותה מאוחדת, ושבתוכה רובצים כגלמים רכיבים זולים ופשוטים.
אל תטעו בבורקס, למרות שהוא עממי, תהליך הכנתו מורכב ומתיש והפקתו מצריכה ידיים מיומנות. נהוג לחשוב שסרטי הבורקס השיבו למזרחים את כבודם האבוד ובכך להסביר את מעמדם הפולחני. אמנם הציטוטים הקאנוניים מסרטי הבורקס חוגגים בעיקר מבטאי עדות אבל לדעתי, לא השד העדתי אחראי להצלחת הז'אנר אלא האג'נדה הלא מתיימרת שלו, שהופכת כל ממזר למלך. הבורקס בהחלט נהנה מסטיגמות עדתיות, אבל יותר מזה, הרבה יותר מזה, הוא נהנה מחוסר המורכבות, המודעות והתחכום. ההצדעה של "מופע הקולנוע" לבורקס לגיטימית והגיוני להניח שימצא לה קהל נאמן, אבל אני מקווה שהפקתה לא באה על חשבון הפקות אחרות על הקולנוע הישראלי.