לביא דה לוקה

ארי דה לוקה הוא אמן של מילים, הוא יודע לשחק בהן ולעצב אותן כרצונו. בעזרת השפה הפיוטית והמקצב הנכון הוא מספק התבוננות מלאת רגישות ויופי על העולם. זו גם הסיבה ששתי הנובלות שלו שהתפרסמו עד כה בעברית, "הר אדוני" ו"אתה, שלי" הצליחו למצב עצמן ברשימת הבסט סלרס. דה לוקה יודע כיצד לפתות את הקורא אל תוך משעולי העולם הבדוי בעזרת השפה העשירה. לשיטתו, הכל סיפור. המציאות היא בעצם אוסף של סיפורים ששזורים זה בזה, שאנו מספרים לעצמנו ולסובבים אותנו כל הזמן.

ספר טוב באמת הוא כזה ששואב אותך פנימה, כשאתה מרגיש איך במקביל להתקדמות על פני המילים והשורות, הספר מקיף אותך ומשתלט על עולמך. כך הרגשתי כשהתחלתי לקרוא את ספרו החדש של ארי דה לוקה "שלושה סוסים" (הספריה החדשה). אני מודה שניגשתי לספר עם חששות כבדים, מאוימת מתחושת ה"עם הצלחה לא מתווכחים", אך למרות הכל, מצאתי עצמי אחרי חצי שעה של קריאה מהופנטת מהקצב ומהשלווה בסיפורו של הגנן האיטלקי. אולם, בין תיאורי העבודה בגינה, לגימות היין האקראיות וזיכרונות סיפורי ה"כשגבר אוהב אישה", נראה שהנובלה שהתחילה בקול הבטחה רמה דעכה לה לאיטה, ככל שהעלילה הקלושה אבדה בתוך מסת מטאפורות והערות סמי-פילוסופיות.

במרכז הנובלה (שמבחינה כרונולוגית יצאה בין שתי הנובלות האחרות) עומד סיפורו של גנן קשה יום וסיפור אהבתו לנערת ליווי בשם לילה. בתיאור הרומן המתרקם לאיטו בהווה, שזור סיפור אהבתו הישנה, שהובילה אותו לארגנטינה, שם מצא עצמו מעורב במאבק אלים ואכזרי, שנכפה עליו על ידי השלטון הדיקטטורי הצבאי. סיפור טוב הוא בעצם הכל בחייו המלנכוליים והטראגיים של הגיבור. כשם שהוא תמיד נושא בכיסו ספר, "במקום הנושן של כלי הנשק נמצא עכשיו האחר לגמרי" (119), כך גם לכל דבר שקורה יש סיפור שמהדהד מהעבר. ההתכתבות עם הקורא וקריאת הספרים, אחד מעיסוקיו העיקריים של הגיבור, משלבת נימה של מודעות עצמית מהפנטת בנובלה. כמו אומר, אני יודע שאתה מחפש אחר בריחה מהרגע, ואני עומד לספק לך אותו.

בניגוד לשתי הנובלות הקודמות שעסקו באהבתו הראשונה של נער החף עדיין מהתנסויות קשות, גילו המאוחר יחסית של הגיבור מספק התבוננות מפוכחת חסרת אשליות על העולם אך עמוסת תובנות לעייפה. בין שלל המלמולים הפיוטיים והרומנטיים הולך סיפור האהבה לאיבוד. נדמה שפיתולי הלשון ומגוון המשפטים היפים משתלטים על הסיפור ודוחקים את העלילה הצידה. סיפור האהבה אמנם עובר טלטלות, אך הן נטמעות בסבך הדימויים וההגיגים. הכל נשאר חידתי ומעורפל, פואמת אהבה אינסופית, שאמנם מצליחה לרגש, אך איננה מצליחה לענות על השאלות המטרידות ביותר - מה מניע את הגיבור, למה נסע לארגנטינה, למה חזר לביתו ומה קושר אותו אל המקום בו הוא נמצא.

אולי הבעיה היא לא בספר כי אם בגישה. אחרי שתי נובלות מרגשות רף הציפיות עולה. הקול הייחודי של הסופר כבר מוכר, וההתרגשות מהגילוי הראשוני נעלמת. יכול להיות שהבעיה טמונה דווקא בהחלטתו של המו"ל לפרסם את הנובלה בנפרד, ולא לכרוך אותה עם נובלה נוספת, היות ומדובר ביצירה מקושקשת במעט, שמתקשה להחזיק ספר שלם לבדה. עם זאת, כתיבתו של דה לוקה עדיין איכותית ומרגשת, עשירה ופיוטית, ומספקת התבוננות אחרת, בוגרת ומחושבת יותר, על החיים והאהבה בפרט. השאלה המכרעת היא, מה בעצם קובע אם ספר הוא טוב, הסגנון או ההתרחשות? בסופו של דבר, זהו רק ספר שמטרתו לתלוש אותך מן המציאות ולקחת אותך למקום אחר, ומבחינה הזו הוא משיג את מטרתו, ולוקח את הקורא בזמן הווה למקום אחר לגמרי.

שלושה סוסים – ארי דה לוקה (הספריה החדשה)