שניים פינים

קיים סיכוי סביר שג'ימי טנור הגיע מהחלל. כמו דיוויד בואי, סאן רא ודני נוימן לפניו, הנתונים שמופיעים לפנינו, כל אימת שנגלה לנו פרצופו – תצרף בלתי יאמן של סתירות פנימיות – רומזים, שהאיש אינו יליד הפלנטה בה אנו חיים. למה הכוונה? טנור הוא פיני, כלומר מפינלנד, שנשוי לזמרת ניו יורקית שחורה (ניקול וויליס שעבדה בעבר עם ענק הסול קרטיס מייפילד), נגוע באובססיות ברי וייט ואייזיק הייז קשות, היה חתום בלייבל הטכנו השכלתני וורפ, עבד עם ענק ההאוס-דיסקו-טכנו-Pאנק-Fאנק מוריס פולטון, וכיום הוא מפרנס את הלייבל האינדי הגרמני קיטי-יו; במלים אחרות, לטנור, חיוור, צנום, מודע וממושקף במציאות, יש פיצול אישיות עם כושי ענק וחרמן, ולאישיות זו תת-פיצול נוסף – חציה חוגג עם חלוק סאטן פתוח, מקטרת בזווית הפה וחזה שעיר בשנות השבעים, וחציה מתקרחן ברייב בפרברי דטרויט. העניין הוא שאצל טנור, האישיות המפוצלת חוצה ללא הרף את הקו הדק שבין האמנות לחיים האמיתיים.

ב"Beyond the Stars", האלבום החדש שלו והשני בקיטי-יו, אחרי שנחתך מוורפ בשל הכישלון הכלכלי של "Out of Nowhere" הבומבסטי, הדיכוטומיה התמידית מופרת לטובת הצביון השחור של האלבום. טנור ממשיך להיות פתיין ומאהב בסגנון וייט, שעדיין מחפש יורש בעולם הגשמי, מתוזמר ומתוחכם כמו הייז, אלא שהפעם הוא גם מוסיף אלמנטים אפריקניים לקלחת. ברגעים מסוימים הוא נשמע ממש, אבל ממש, כמו פלה קוטי, עם מקצבי אפרוביט אורגניים, ולפרקים הוא מעניק פרשנות אישית לג'אז החופשי והחללי של סאן-רא. הפרשנות האישית של טנור, ואני לגמרי בעדו אם לא הבנתם עדיין, היא לא עוד התחכמות שכלתנית, סופר מודעת, סופר-אגואית למוזיקה קולית. לא, הוא לא גרמני. הפרשנות שלו היא מלאת אהבה וכבוד, אבל עם טוויסט של סאונד עדכני וטיפול אישי רך. אפשר לשמוע דרך "Beyond the Stars" שטנור עושה מוזיקה עם חמלה.

ג'ימי טנור, "Beyond the Stars" (MCI/Kitty-Yo)

חמלה זה בדיוק מה שחסר לפריסטיילרז. 13 רצועות יש ב-"Raw as Fuck", הבשורה האחרונה שלהם לעולם, וכל אחת אלימה לפחות כמו עוזי כהן בועידת הליכוד. למרות שכל קטע בנפרד יכול להרים כמעט כל מסיבת ברייקס בינונית לאוויר, ובואו נקווה שהמסיבה מחר (יום ו') בזמיר עם חצי הפריסטיילרים לא תהיה כזו, כיחידה שלמה האלבום מצביע על תקיעות מדאיגה של הז'אנר.

הפריסטיילרז התחילו לצבור ווליום ציבורי במהלך אמצע שנות התשעים, כשהביג-ביט, שיבוט מוטאנטי אופנתי וחסר אורך נשימה של הברייקביט, הפך לדבר הבא בבריטניה, או לפחות אצל כל מי שהיה מנוי בארץ ל-NME. מאז, בניגוד להרכבים כמו בנטלי ריתם אייס, הווייזגייז או הפרופלורהדס, הם לא נעלמו מהשטח, אלא המשיכו לתקלט, לשחרר סינגלים ולהפיק רמיקסים, עם רמת חשיפה בינונית.

"Raw as F**k", החדש שלהם, כבר מקבל ביקורות נלהבות במדורים הרלבנטיים במגזינים הרלבנטיים, אבל בואו נעצור שנייה את הפסטיבל. הפריסטיילרז לא מצליחים לייצר בו שום אמירה חדשה כלפי הז'אנר, אלא רק אינספור מחוות לדור ההארדקור-ברייקביט שהשפיע עליהם – SL2, 2 Bad Mice והפרודיג'י המוקדמים. ואם כבר אמרתי את מילת הקסם, אז כדאי לומר, שלפריסטיילרז לא יהיה גם בעוד מיליון שנה ביום טוב עם רוח גבית עזה, את מה שלליאם האולט יש כשהוא קם עם הרעלת קיבה אחרי שאשתו בגדה בו עם הגיס (ליאם גלאגר בשבילכם). קיטונות השנאה שנשפכו על "Always Outnumbered, Never Outgunned", לעומת התשבוחות שקוצר "Raw as F**k" הוא עדות מנג'סת לקטנוניות של עיתונות הדאנס – הפריסטיילרז לא מכרו מיליוני עותקים, ולכן הם ראויים יותר מהאולט המצליחן. עד כדי כך הם מגנובים, שבשיר חמש הם מסמפלים לאורך 7 דקות שלמות את הקריאה "Underground" (אין דבר מאוס בעיני מהסימפול הנדוש הזה), שחוזרת על מקצב ברייקס שכבר ב-91' נשמע משומש.

אם אצל טנור שומעים את מימד הזמן בכל אינטרפרטציה, הפריסטיילרז ממעטים להעניק ערך מוסף מהתקופה שבה נעשה האלבום. חבל, כי דווקא ברגעים שבהם נשברת השבלונה (וברוך השם מישהו סוגר לראסטה שלהם את המיקרופון), מגלים שדווקא כן יש להם מה להציע – "Push Up", הרצועה השישית, היא חתיכת אסיד-פי-Fאנק מחרמן. משהו בין ג'ורג' קלינטון לפלאמפ די.ג'ייז. זו באמת נקודת האור היחידה באלבום, ככה שלפחות ממני אתם מקבלים רשות לוותר על הקנייה ולחפש אותו במקום אחר.

הפריסטיילרז, "Raw as Fuck" (NMC/PIAS)