סרט התעמולה הדוקומנטרי של מורגן ספרלוק, "לאכול בגדול" ("Super Size Me"), שם לו למטרה לא רק את אחד המוסדות הקפיטלסטיים המובהקים - רשתות המזון המהיר השמנוניות והרווחיות להחריד - אלא את המובילה בטבלה, המנצחת במדדי המכירות ואחד ממותגי האמריקנה האולטימטיביים, מעוז הקוורטר פאונדר עם צ'יז, מקדונלד'ס. ועם מטרה בגודל של ביג-מק, קשה לפספס.
אך תחילה, סוג של גילוי נאות. על הנייר, סרטו של ספרלוק נראה הרבה יותר טוב מאשר על המסך. הרעיון הפשטני עד גאוני של דיאטת מקדונלדס, כלומר, להתקיים במשך חודש רצוף על טהרת תפריטי מקדונלד'ס בלבד בצמוד לפיקוח רפואי שיטתי ובתיעוד בלתי פוסק של המאבק המפרך במנות המטוגנות עתירות השומן והשינויים הפיזיים והנפשיים שהן גורמות, מתפספס מהר מאד כהתרחשות רקע שיטחית ולא שיטתית, המשמשת כר רווי כולסטרול לקולנוע מגויס, שמרני ומתלהם. בשאיפתו הנאצלת להכריע את ענק המזללות, ממכר הפעוטות ומסמם הרגשות, מרסס ספרלוק באוטומטיות עמוסות נתונים לכל הכיוונים ומפציץ מיד בתחילת הסרט בערימות מספרים לא מנומקים ובלתי ניתנים לעיכול.
המערכה הרב חזיתית בה מובלים הצופים נעה בין מבחר קלישאות מצומצם ומוכר לעייפה (צילומים של אנשים שמנים מהצוואר ומטה או מטושטשי פנים, נטולי זהות או אנושיות כנדרש להנצחת הסטריאוטיפ), מפגשים עם טיפוסים גזורים ומודבקים ברישול מתפריטי הטלוויזיה האמריקאית (הדיאטנית המוקפדת והאנורקטית, יורש אימפריית הגלידות שהפך לגורו הרזייה תמהוני, עורך הדין החמדן, עורך הדין המצפוני, איש קידום המכירות החלקלק ורבים דומים) ומסע חובבני ברחבי ארצות הברית, בין מעוז ההשמנה האולטימטיבי (יוסטון, טקסס), לבין אולמות האוכל של תיכונים אמריקאיים בעיירת הולדתו של התסריטאי, הבמאי והכוכב.
אל תפספס
בשבילי רק סלט
על אף הזעזוע הראשוני מהמתרחש במטבחי ה"חמם-והגש" של התיכונים, בעמדות ההגשה גדושות הג'אנק פוד, ובמקפיאים עמוסי הכימיקלים ואבקות המזון הממשלתיות, הכוח האמיתי של הסרט נותר בניסוי האנושי של ספרלוק, ההופך את עצמו בארבעה שבועות לפח אשפה אנושי, חולני ואימפוטנט. הטיפוס הכל אמריקאי החביב, השאפתני והשטחי המכונה מורגן מתגלה כצרכן האולטימטיבי, השוטף במהרה כל ספקות אפשריים - ההולכים ומתגלים בדמו, כבדו וכבודו - בנוגע לנכונות ולכדאיות של הניסוי שלו (כמו גם כוונותיהם של מרואייניו), בגלונים של קולה צוננת. הריחוק המתגלה במערכת היחסים שלו עם חברתו, השפית הטבעונית הדקיקה והג'אפית להרתיע, שיחות הטלפון שלו עם אימו (המציעה לו כבד חלופי לשעת הצורך) וסצינות המאבק סמיכות הייסורים ונוטפות הגריז שלו במיטב מאכלי מק'דונלדס, הן הלב הפועם של הסרט - אך בהתאמה מושלמת לנושאו, מדובר בלב פגום, שמנוני ואיטי מלשאת את עומס הגוף כולו.
בדומה לדמות הבולטת ביותר של קולנוע התעמולה הדוקומנטרי, מייקל מור, טורח מורגן ללעוס את העובדות, הפרטים הקטנים והדעות הסובייקטיביות הנחוצות לו בטרם הוא מקיא אותן על צופיו, מבלי להותיר גרם בלתי נגוע של חומר גלם למחשבה מקורית. בדומה לרשת כנגדה הוא יוצא, ספרלוק מבצע הצפות מוח מניפולטיביות בקהלו, תוך פנייה למכנה המשותף הקדום ביותר - פחד. למרות שהסרט מוצג כמוצר קולנועי מבדר, חתרני ומעניין, מדובר למעשה במסע הפחדה מרוכז (אמנם כנגד אויב נטול מצפון ועכבות מוסריות), שיטתי ונטול שמץ של חדשנות באופן עשייתו. הניסיון לחשוף את מנגנון השחיתות של מקדונלד'ס נעשה ברמה כל כך בסיסית וכוחנית, שעם כל החיבה ליוצרו וכוונותיו, ההרגשה בסיום הצפייה דומה לתיאור התחושה לאחר אחת מארוחות הסופר הסייז של מקדונלד'ס ודומותיה - ההאבסה מוחלטת בסחורה ירודה, שזמן קצר לאחר לעיסתה האינסופית אתם מגלים שאתם שוב רעבים.