פרשת האי היווני

אנחנו מכירים אותו בדרך כלל בתור האנונימי עם הפלאפון. לעיתים הוא לובש גופיה, לפעמים חולצה מכופתרת, לעולם מחזיק בידו מכשיר סלולרי. כמו הקיץ הישראלי, קשה להימלט ממנו. דיוקנו ממלא את המסך עם חיוך רחב שכולו מסר חד משמעי לעולם: הנה אני! בטלוויזיה! נכון שהוא נמצא שם, על מסך המכ"ם הקולקטיבי, לשניה, מקסימום דקה, תמיד מאחורי השדר/מרואיין התורן. אבל החיוך שלו, בכל מצב – פיגוע, רצח ו/או מסיבה – הוא המאחז הבלתי חוקי הכי פופולרי במדינה.

תופעת הישראלי המזדנב לפריים בכל אירוע טלוויזיוני היא מסממני ההיכר של עידן ערוץ 2 . למרבה התדהמה, התופעה חזקה גם בקרב מי שאינו זקוק לתוספת חשיפה: הפוליטיקאים שלנו. ההתנפלות של לימור לבנת על המסך, ברגע שהיה אמור להיות מוקדש כולו (ובצדק) לגל פרידמן, מעידה על כך שלפחות בדבר אחד כל ישראל חברים – ברצון היוקד להיות שם, על המסך, לנשל את האיש החשוב של הרגע ולהקים התנחלות ארעית שכולה אגו של איש אחד. האיש שלא קשור לאירוע, כמובן.

מילא לבנת; המדהים באפוטרופסות שהפוליטיקאים שלנו אוהבים לקחת על הצלחות ספורטיביות, בלי שהם ישקיעו יותר מאגורה לקידום הספורט ברגעים שאינם מצולמים כמובן, נעוץ בכך שגם ראש הממשלה, מי שבנה את תדמיתו המוצלחת – בייחוד על רקע הנטייה הפטפטנית של קודמיו הצעירים בתפקיד - על יכולתו לסכור את פיו, התפרץ לחגיגת פרידמן עם סט ברכות שבלוניות שנשמעו כאילו נוסחו על ידי מיטב הקופירייטרים של ועידת מפא"י 53'.

כל עוד מדובר היה בברכות לפיני גרשון, ניתן היה להניח לפחות ששרון גם שמע פעם משהו על המשחק הזה עם הכדור הכתום, ולכן הוא עוד איכשהו יכול היה לברך מבלי להישמע כמו פרודיה של שי ודרור. שיחת הטלפון הנרגשת שלו לפרידמן, היא בעצם נאום לאומה, שעובר מהאוזן של גל פרידמן, שמשמש כאן רק כמרכזיה לניתוב שיחות אל עמישראל כולו, כאשר פרידמן עצמו, כביכול האיש עימו מדבר ראש הממשלה, מפלבל בעיניו במבוכה מובנת. היינו זקוקים לשיחה כזו, מסוג השיחות שכל קיומן תלוי בנוכחות עיתונאים, כדי להמאיס את התופעה לחלוטין.

ומכיוון שהצעה לנתק את הטלפון לאדם מבוגר היא בלתי מנומסת בעליל, החלטנו להלחם בתופעה עם חשיפה בלעדית: התמליל האמיתי מאחורי הברכות הממלכתיות בשיחה שקיים שרון עם מדליסט הזהב. מה אריק היה אומר בשיחה פרטית לפרידמן, ללא נוכחות כותב הנאומים והתקשורת האלקטרונית .

ראש הממשלה: "ערב טוב ומזל טוב לאלוף האולימפי.
רציתי לברך אותך, גל, על מדליית הזהב בה זכית – מדליית הזהב הראשונה של מדינת ישראל, וברכות גם למאמן המצטיין, גור שטיינברג ולצוות המעולה שהיה איתך, וכמובן למשפחתך הנרגשת".

(אריק: "גל, אני לא מכיר אותך, ותרשה לי לציין שמאוד חורה לי שדווקא עכשיו, בשעת סעודת הצהריים – כבש במרינדה – בחרתם לכם, שם ביוון, להתחרות. דע לך שזה מאלץ אותי לוותר, לבינתיים, על הקינוח - כבש במרינדה – כדי לברך אותך. אבל אתה בטח לא אשם, כולנו יודעים שהאנטישמיות היוונית תגרום להם לעשות הכל כדי להטריד אותי. אל דאגה, אני חזק".)

ראש הממשלה: "מדינה שלמה עצרה את נשימתה היום בצהריים בזמן השיוט האחרון. כולנו התרגשנו לראות אותך זוכה ומניף את דגל ישראל".

(אריק: "בכל אופן, אני מבין שלא רק אותי הטרדת עם התחרות הזאת – שייט זה לא ענף ששייך לחיל הים? – אלא את כל המדינה שצפתה בך. האמת, לא הצלחתי להבין מה בדיוק עשית שם עם המפרש, אבל אהבתי את הקטע האחרון של השיוט: הקטע שבו בחרת לעמוד על הפודיום ולשיר את ה'תקווה'. זאת הייתה בעיני התפרצות רגשות שהגויים טרם חזו בה".)

ראש הממשלה: "ידענו תמיד שאתה ראוי למדליית הזהב, והיום השגת אותה".

(אריק: "תמיד? בחיי תוכנית ההתנתקות שמעולם לא שמעתי את השם שלך – 'גל' זה בטח בגלל שאתה הרבה בים – אבל כותב הנאומים שלי, בחור סופר מוכשר, שרבט לי אותו על פתקית לפני חמש דקות. תדע לך שמגיע לו כל הכבוד: בשעה שכולם בלשכה צפו בתחרות הוא שקד על כתיבת הברכה. הוא מאוד חרוץ, היה בסיירת".)

ראש הממשלה: "הביטחון והשקט הנפשי שהפגנת לכל אורך התחרות היו יוצאי דופן והקנו לך מקום של כבוד בדברי הימים של הספורט הישראלי והעולמי".

(אריק: "תראה, בדרך כלל אנחנו מברכים כדורגלנים וכדורסלנים. לכן יש לנו מחמאות קבועות על גולים וסלים. אבל אתה גולש, או שייט, לא יודע, ובהקשר הזה לא ידענו איזו תכונה לציין. קראנו בעיתון שיש לך ביטחון עצמי, וגם אני אישית זיהיתי את זה: לפי משקפי השמש המיוחדות שיש לך. בכל מקרה – ביטחון ושקט הן תכונות שתמיד דגלתי בהן. עוד בימי יחידת 101 . אגב, מילואים אתה עושה? עם כושר ושיזוף ימי כמו שלך, אני יכול מהר לסדר לך מקום במסתערבים".)

ראש הממשלה: "אתה באמת ספורטאי ענק והמדינה כולה שמחה היום יחד איתך וגאה בך, מאוד מאוד גאה בך. ושוב תודה רבה בשם כולנו.
והרבה מזל טוב, גם בהמשך דרכך הספורטיבית".

(אריק: "שמע, אני די רעב ומרגיש שאני חוזר על עצמי. אבל אם ניצחת, אתה גדול. האמן לי שאני יודע כמה קשה לנצח. אם כי, עם כל הכבוד למדלייה, בוא תנסה להתחרות פעם במשה פייגלין ועוזי כהן מהמרכז. אז נראה אם אתה כזה גבר".)

ראש הממשלה: "כל הברכות החמות ביותר מאיתנו. אנו מחכים לראות אותך ואני בטוח בהמשך דרכך המוצלחת".

(אריק: "כל הכבוד, וגם אם אנחנו בישראל נוהגים להקשות על ספורטאים מצטיינים זה רק כי הם בדרך כלל נועדו לכישלון. מי צריך אותם? שילכו לעבוד! אתה, לעומתם, הוכחת את עצמך. אגב, בטח תזכה למענקים, כבר שמעתי שאתה חותם על חוזה לפרסומות. אז אולי כדאי לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך בקשה צנועה: בוא, חזור מיד ארצה, אנחנו זקוקים לכסף שלך. לא כולו, כמובן. את המדליה תשאיר לעצמך. מגיע לך. אבל המדינה בקשיים, ביבי כל הזמן מקצץ, שלא לדבר על גלעד, בני המוכשר, שמאז שהתפרסמו כל החשדות על הכספים שהרוויח בלי לעבוד, אף אחד לא מוכן להעסיק אותו. תעשה טובה. אל תשכח מי התקשר אלייך ראשון".)